"המהפכה מתחילה היום", הכריזה שרת החינוך, ד"ר יפעת שאשא־ביטון, עם כניסתה למשרדה החדש. היא אמנם התייחסה להעברת מעונות היום למשרד החינוך – לא בדיוק "מהפכה" מסעירה – אבל דבריה מהדהדים את רוחה של ממשלת ה"שינוי", ה"איחוי" וה"ריפוי": באנו להפוך.
ההתמחות האקדמית של ד"ר שאשא־ביטון היא בחינוך, ובניגוד למה שעשוי להיות אמונה רווחת, זו בשורה רעה מאוד. מדוע? משום שחינוך הוא אחד הנפגעים הגדולים ביותר של האקדמיזציה המשתוללת בחיינו המדינתיים.
את רוב הנזקים שמחוללת מערכת החינוך הממשלתית – שהצליחה להפוך את העם היהודי מאחד המצטיינים בתבל באוריינות, מדע והשכלה, לבינוני ומדשדש בהישגיו החינוכיים – יזמו אקדמאים בעלי תארים מפוצצים, שאוחזים בתיאוריות קלושות שהמציאו, ובמחקרים עמומים שיזמו ואיש כמעט לא קורא. ההישגים הפרסומיים הללו מעניינים אולי לצורכי קידום אקדמי, תקציבי מחקר ונסיעות לכנסים בחו"ל, אבל מבחינה מעשית מתברר שוב ושוב שכאשר מנסים ליישם אותם הם בהחלט לא חסרי כל ערך – אלא ממש מזיקים. החוקרים החינוכיים ברובם הם ההפך הגמור ממומחים לחינוך, תחום שהופקד במכוון, לאורך רוב שנות הפדגוגיה המערבית והיהודית, בידי בעלי ניסיון ולא בידי תיאורטיקנים יצירתיים.
כשמכירים את המגמות הרווחות היום בתחומי החינוך, שהן חלק ממרקם הרעיונות והערכים האידיאולוגיים שהשתלטו על האקדמיה המערבית, מבינים ששרת החינוך לא מציעה שום "מהפכה". ההפך הגמור. היא שרה את שירת המקהלה של הפדגוגיה הפרוגרסיבית, שמבצרה המרכזי שוכן לבטח במדעי הרוח והחברה. משום כך אין הרבה ספק שהיא עתידה להמשיך את המסורת ההרסנית של שרי חינוך, מימין ומשמאל כאחד, שמדרדרים עוד ועוד את הלימודים בישראל.
האקדמיזציה המזיקה של החינוך מתבטאת בכמה תחומים. נפתח בערכים. בעניין זה ממש מתחוללת השנה בארה"ב סערה במספר מדינות. בעקבות סגרי הקורונה נשארו הורים רבים יחד עם ילדיהם בבית, ונחשפו באופן מקיף יותר מאי־פעם לתוכני השיעורים שהם לומדים. רבים מהם הבינו שמה שקרה כבר באוניברסיטאות, מחלחל היום לבתי הספר: הם הפכו למדגרות פוליטיות, מלאות בסוכני תעמולה מובהקים, שעסוקים בשטיפת מוח אינטנסיבית של ילדים ונערים, מבלי לפסוח כמעט על אף תיאוריה מופרכת מבית היוצר של השמאל הקיצוני ביותר.
שוב ושוב מדגישה שאשא־ביטון (בתמונה) את הצד ה"רגשי" בלימודים, לעולם לא את הצד האינטלקטואלי. עבורה ההוראה היא מעין טיפול פסיכולוגי וערכי לילדים
בישראל מתנהל תהליך דומה, תוצאה מובהקת של האקדמיזציה שעבר התחום. זה מה שקורה כשהמשרד הממשלתי מאויש בבוגרי תוארי "פרוגרסיביות בחינוך", וכשהמורים עוברים, רובם ככולם, הכשרת הוראה במוסדות אקדמיים שהופקדו בידי אותם מרצים. אך נראה שאצלנו ההורים נכונים יותר להפקיר את ילדיהם בידי מערכת החינוך ה"ממלכתי", אולי בשל אמון עיוור ביכולותיה של המערכת המדינתית, ואולי משום שפשוט אין להם חלופה, ולכן הם פיתחו אדישות פטליסטית כמנגנון הגנה.
מי שהאיץ באופן ניכר את חדירת התכנים הללו לכיתה היה שי פירון. בתקופתו כשר החלו בתי הספר להישבע בשם כל סיסמאות "האחר הוא אני", "הכלת השונה", "להיות חברתי", "נרטיב", ולהציף את התלמידים בשלל קלישאות פוסט־מודרניות על "האמת שלי" ו"האמת שלך".
האמת, במובן הרגיל של המונח, הידועה לכל מי שבוחן ביושר את הנעשה בין כותלי הכיתות, היא שמאחורי הקלישאות השחוקות הללו מסתתרת אינדוקטרינציה ערכית שמאלנית מובהקת, שמדכאת בבוטות כל ערך וכל אדם שחולק עליה. זו ה"אמת" של השמאל, "חברתיות" כפי שהוא מבין אותה, ה"נרטיב" שלו, והוא "מכיל" את ה"אחר" רק אם אימץ את ערכיו ומשתחווה לאלילי הפרוגרס.
מי צריך בחינות
מעבר לשאלת הערכים, מחלוקת נטושה מקדמת דנא על מטרת החינוך. יחזקאל קויפמן, מגדולי ההוגים שקמו לעם היהודי, ניסח את המחלוקת במאמרו האלמותי "נפש ורוח בחינוך", כהבדל שבין הגישה האפלטונית, שרואה בחינוך הורשה תרבותית היסטורית, ולפיכך מדגישה את החינוך כתהליך של עיצוב אדם בוגר, לגישה הפרוטגורית, ששמה בלב עשייתה את החוויה של התלמיד, את המשחק והשעשוע, ואת העניין של התלמיד באותו רגע.
שרת החינוך ניסחה זאת כך, בריאיון בתחילת יוני: "היום לא כיף להורים, למורים ולמנהלים… אני רוצה לראות ילדים מגיעים בבוקר שמחים לבית הספר. אני רוצה לראות את המורים שלהם מקבלים אותם בכיף ואת המנהלים מלאים בחדווה".
שוב ושוב מדגישה שאשא־ביטון בנאומיה את הצד ה"רגשי" בלימודים, את החוויה. לעולם לא את הצד האינטלקטואלי. עבורה ההוראה היא מעין טיפול פסיכולוגי וערכי לילדים. גם כאן היא רחוקה מלהיות מקורית ולו בכזית. היא בסך הכול מהדהדת את עיקרי "הלמידה המשמעותית", שדורסת כבר שנים כל חלקה טובה של למידה מסורתית, לטובת פטפטת רגשנית ותכנים אידיאולוגיים.
חינוך והוראה הם תהליכים ארוכי טווח. הסיפוק של התלמידים מגיע (אם בכלל) רק אחרי תהליך ממושך, ופעמים רבות מאוּמץ ולאו דווקא מהנה, של השקעה לימודית. מי ששקוע רק בהווה, בתחושה הטובה וב"כיף", ימשיך לדרדר את המערכת, שממילא כבר ממירה שעות לימוד רבות בשעות חוויה ורגשות, שבהן התלמידים צריכים לדבר על הרגשותיהם ב"שיח" כיתתי.
שאשא־ביטון תעצים את המגמה הזו, כפי שקל לראות כשבוחנים את תוכניותיה בממד נוסף: הדרישות הלימודיות. שרת החינוך מאוד ברורה בעניין. "נפעל לצמצום מספר הבגרויות", היא מצהירה. גם כאן היא מצטרפת לשורה ארוכה של מקילים, שהפכו את הבגרויות ל"כיף". המתבגרים היום נהנים מ"פיצול" הבגרויות למבחנים קטנים, "מיקוד" (כלומר הפחתה ניכרת של החומר לבחינה), ו"בחירה" בין נושאים. עכשיו הם מקבלים גם "צמצום". בסוף נקבל "כלום".
שאשא־ביטון לא תחולל מהפכה, היא תמשיך, כחיילת נאמנה, את המהפכה הפרוגרסיבית ההרסנית שכבר התרחשה במערכת החינוך, שמתאמצת זה שנים להפוך ממערכת שמנסה לעצב בוגרים מלומדים ומתוחכמים, למוסד אינדוקטרינציה פוליטי, שטחי ורדוד.
לפי כללי המסורת המהפכנית הזו, אל תצפו לשמוע מהשרה על דברים שבעבר היו מובנים מאליהם בחינוך: הישגיות, הצלחה, מצוינות, איכות, השקעה, אתגר, ידע, השכלה, בגרות ורצינות. אלה הפכו למילים גסות. היום אין מורכבות, מאמץ, ידע הכרחי, מורשת תרבותית. יש "כלים", "תהליכים", "רגשות", "שיח", "האחר", והרבה מאוד "חוויה". בטווח הארוך, המחיר של הגישה הזו עצום ורב. אבל מה זה חשוב, העיקר שיהיה "כיף".
