לפני שבוע מילאתי טופס לוטו. הקדמתי בחצי שעה לפגישה בירושלים, אז ניצלתי את החופשה הקצרה לפני הפגישה כדי לפנק את עצמי. ניגשתי לפיצוצייה פתוחה ברחוב יפו, לקחתי שתייה, חטיף שוקולד וביסלי פלאפל, ותכננתי בראש איך אני מתיישב על ספסל ומתענג על ארוחת צהריים של אלופים. כי כשעמדתי בקופה המוכר החביב בהגזמה נתן לי איזה "מה קורה אלוף" ירושלמי כזה, שגרם לי להרגיש אלוף.
איכשהו התגלגלנו מיחסי מוכר פיצוצייה עם לקוח אלוף לשיחה של כמה דקות עליי ועליו ועל ירושלים ועל הקטנה שלו שעומדת לחגוג בת מצווה. אין לי מושג למה, אבל רגע לפני שעזבתי אותו אלוף נתפסה לי העין על המסך מעליו, שסיפר שבהגרלה הקרובה בלוטו אפשר לזכות ב־18 מיליון.
אני לא טיפוס שמהמר. בפעם היחידה שד"ר זמרי ואני ביקרנו בקזינו, שיחקנו שתי דקות במכונות מזל ואז התיישבנו בצד והסתכלנו על אנשים אחרים משחקים בלאקג'ק ופוקר. הדוקטור הציעה לי להיכנס לאחד השולחנות ולשחק, אבל אני כזה חרדתי שסירבתי רק כי פחדתי לעשות משהו לא נכון במשחק ולדפוק לגנגסטר שיושב לידי מאה אלף דולר, מה שיגרום לו לקחת אותי החוצה במובן המפחיד.
אפילו בווינר אני לא מהמר. רוב החברים שלי מכורים לווינר הם שולחים לי הימורים על משחקים בליגה השלישית בסלובקיה. הם לא מפסידים הרבה כסף, גם לא מרוויחים, אבל נהנים מהריגוש יותר מאנשים שאשכרה אוהדים את הליגה השלישית בסלובקיה. אבל אני לא מאמין בהימורים, שזו בעצם הדרך שלי להגיד שאני לא מאמין שיש לי סיכוי לזכות. אני לא הטייפקאסט, אין לי סיפור, כדי לזכות אתה חייב להיות פנסיונרית בת 75 משלומי שהבן שלה נתן לה טופס במתנה ליום הולדת. או תימני בן 59 שבדיוק פוטר מעבודתו והחליט למלא טופס ולהתפלל חזק. רק השבוע פורסם על גבר בן 70 שזכה בלוטו פעמיים בחודש. אתם מבינים? כדי לזכות צריך גיל, רקע, סיפור. אין מצב שבחור סטנדרטי בן 39 מרמת־גן שעצר לקנות שוקולד וביסלי פלאפל יביא את המכה.
אני? נואש?
יאללה אחי, מלא לי טופס, אני רוצה לשלוח, אמרתי למוכר. באכזבה הוא אמר לי וואלה, לא חשבתי שאתה מהסוג. אני לא, אמרתי לו, אבל אז חשבתי לעצמי שרוב מי ששורף אצלו את הכסף שאין לו על הימורים בטח מתרץ שהוא לא מהסוג. עשית לי חשק, הסברתי לו. כמה זה עולה? הוא שאל אותי אם אני רוצה גם אקסטרה. מהאינסטינקט שלי בשווארמיות מיד אמרתי לו כן, כי זה נשמע כמו "רוצה טחינה מעל?". מתברר שזה מייקר קצת את ההימור, אבל אמרתי בשביל 18 מיליון אני מוכן. בואו, סחבק לא היה שולח לוטו פעם בעשרים שנה סתם בשביל איזה 4־5 מיליון, פה מדובר בסכום־סכום.
המוכר שאל אם אני רוצה למלא או לעשות לוטומט. אמרתי לוטומט. אין לי כוח להתחיל לבחור מספרים בעצמי, ואני לא רוצה את האחריות לזה שזכיתי ב־14 שקל במקום ב־18 מיליון בגלל פספוס של מספר אחד. אני גם לא מהאנשים שיתחילו למלא את תאריכי יום הנישואים וימי הלידה של הילדים. לא מאמין בזה, וגם לא ממש זוכר.
שלחתי, נפרדתי מהמוכר החביב, והמשכתי אלוף לפגישה. כל הדרך בדקתי שהטופס – שבשבילי כבר היה הטופס הזוכה – עדיין בכיס שלי. מישהו הלך מאחורי במשך כמה דקות וחשדתי שהוא יודע על הזכייה הפוטנציאלית שלי, אז האטתי ונתתי לו לעקוף אותי. האמת, לא פשוט ללכת ברחוב עם 18 מיליון בכיס, אבל כמיליונר לא יפה להתלונן.
את הטופס מילאתי ביום שלישי בצהריים ובאותו הערב נערכה ההגרלה. אפילו לא בדקתי את הטופס, אבל ידעתי שזכיתי. בבוקר יום רביעי שקלתי ללכת לדוכן הלוטו הסמוך לביתי, לבדוק את הטופס ולהתבשר על הזכייה, אבל אחרי מחשבה קלה החלטתי לא לרוץ לפדות מיד את המליונים. אני לא רוצה להיראות לאנשים מהלוטו כמו איזה אפס עני שמיד בא לקחת את הכסף שלו. שלא יחשבו שאני נואש. אחכה לפגישה הבאה שלי בירושלים ביום שלישי הבא.
במשך שבוע נסעתי עם הטופס בתא הכפפות. מעולם לא נהגתי זהיר יותר: זה מה שחסר לי, למות חלילה באיזו תאונת דרכים בלי שאף אחד ידע שהבאתי את המכה. כל השבוע ניסיתי לדמיין מה יכתבו עליי. "שלח טופס לוטו ראשון בעשרים שנה וזכה". "שווה להקדים: הגיע קצת לפני פגישה וזכה ב־18 מיליון". המשכתי לכתוב כותרות בראש, ובין לבין חשבתי מה לעשות עם הכסף. אני אשכנזי חסר חלומות, אז החלטתי שקודם כול אסגור כמה מליונים לילדים בתוכניות חיסכון לעתיד, ואחר כך נשדרג את הרכב. הלמבורגיני הראשונה בארץ עם שלושה כיסאות ילדים.
גם לקחתי רגע להתבאס קצת על רשויות המס. מדינה של חזירים, עד שאני זוכה ב־18 מיליון אתם חייבים לגזור קופון?
להתקטנן על דרגות
בעבודה לא הייתי מרוכז. כשאנשים התקשרו אליי בענייני דיומא עניתי לחלקם באי חשק, ואחרים סיננתי. למי יש כוח להתעסק בשטויות אחרי שהוא זכה ב־18 מיליון. התלבטתי אם להתקשר לאמא ולהודיע לה על הזכייה, אבל אמרתי לעצמי שליתר ביטחון – כדי שלא תתרגש יותר מדי – אודיע לה רק אחרי שהכסף כבר יהיה אצלי.
הגיע מועד הנסיעה לירושלים. כל הבוקר הסתכלתי על הטופס הזוכה. הודעתי לחבר'ה ברדיו שכנראה בשבוע הבא אני לוקח חופש. כשאחזור אודיע להם אם אני עוזב או קונה את התחנה. נסעתי לפגישה בירושלים, והקדמתי בכוונה. כשנכנסתי לפיצוצייה עם המוכר שקרא לי אלוף, בהתרגשות של כלה ביום חופתה, המוכר היה פחות חביב מבעבר. סתם שאל אותי 'מה בשבילך', בלי אלוף, אפילו לא תת־אלוף. שלפתי את הטופס מהכיס ואמרתי לו שיבדוק, למרות שבלב כבר ידעתי שזכיתי. הבטחתי לעצמי בדרך שמיד כשהוא מודיע לי שזכיתי אני מודיע לו שהוא מקבל 50 אלף לבת מצווה של הילדה. שקלתי להוריד ל־45 כי הוא לא קרא לי אלוף, אבל החלטתי לא להתקטנן על דרגות.
הוא לקח ממני את הטופס. ביקשתי ממנו שיהיה זהיר. הוא הכניס את הטופס למכונה ודפק את החיוך הכי גדול שראיתי בחיים שלי: "יש לך פה עשרים שקל, רוצה אותם?"
קניתי עוד ביסלי פלאפל ושוקולד.
