בשנת 1316 באו בברית הנישואין אליזבת, בתו של הברון מבאדלסמיר, ואדמונד, בנו של הרוזן ממארץ'. לאחר הטקס חזרו החתן והכלה עם המטפלות שלהם לבתי הוריהם למשך השנים הבאות. בזמן החתונה הכלה הייתה בת שלוש. זהו מקרה קיצוני, אך נישואי ילדים היו שכיחים למדי בימי הביניים. הנסיכה ז'אן, בתו של פיליפ החמישי מלך צרפת, התארסה עם אודו, דוכס בורגונדי, כשמלאו לה שמונה ימים. טקס הנישואין נדחה עד שתגיע הכלה לפרקה, ונערך כשהייתה בת עשר.
מטבע הדברים, בימים ההם הורים לא התחשבו הרבה בדעתם של ילדיהם בנוגע לנישואיהם. בחוזה נישואין שנחתם ב־1413 בדרבישייר שבאנגליה הושאר ריק המקום המיועד לשם האישה, כי האב התקשה להחליט איזו מבנותיו תהיה הכלה. נראה כאילו במאה ה־21 הילדים החליטו לנקום בהורים על הימים ההם: היום שמם של ההורים הוא שמושמט לפעמים מההזמנות לחתונה.
העולם המערבי עבר מקיצוניות אחת לקיצוניות ההפוכה; מנישואין כהסדר נוקשה בין ההורים משני הצדדים, לנישואין כהרפתקת אהבה פרטית של שני יחידים. והרי נישואין הם לא זה ולא זה. כשחתן וכלה צעירים מכריזים באוזניי שהחתונה היא רק שלהם, ושהוריהם לא צריכים להיות מעורבים, אני תוהה בעדינות האם הם באמת היו רוצים לוותר על המעורבות של ההורים. הרי המעורבות הזו כוללת את חתימת ההורים על הצ'ק לאולם. אין כוונתי לומר שההורים קונים לעצמם את הזכות להיות מעורבים; התמיכה הכלכלית שלהם אינה הסיבה למעורבותם בחתונה, אלא סימן למעורבות הזו. לרגל חג החתונות, ט"ו באב, כדאי אולי לומר על זה משהו.
לפי ההלכה, לא נחוצה הסכמת ההורים כדי להתחתן. הרמ"א פסק: "אם האב מוחה בבן, [שלא] לישא איזו אשה שיחפוץ בה הבן, אינו צריך לשמוע אל האב" (יורה דעה ר"מ). גם הפסוק המכונן את יחסי הגברים והנשים במקרא מדגיש דווקא את הפרידה מההורים: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו, ודבק באשתו" (בראשית ב'). בעבר הייתה להורים סמכות מוגזמת בנוגע לשידוכי ילדיהם, וטוב שאנחנו לא שם. אך חשוב שיהיה להורים מקום בנישואי ילדיהם, לא מתוקף סמכות, אלא מתוך אהבה; לא בשביל ההורים, אלא למען הילדים.
לפי התפיסה היהודית, נישואין אינם חגיגת אהבה פרטית, אלא הקמת בית. אי אפשר לבנות בית על חולות נודדים. בחתונתם, איש ואישה צעירים מקבלים את הלפיד מהוריהם, וחולמים להעביר אותו הלאה לילדיהם. זהו "בניין עדי עד". על ההזמנה לחתונה חתומים ההורים והסבים, כי זו המתנה שהם מעניקים לחתן ולכלה. שותפותם של ההורים אומרת: לא נולדתם מן הים; לבניינכם הצעיר יש יסודות חצובים בסלע; דורות רבים חלמו עבורכם על הרגע הזה.
בדור האחרון, גם צעירים דתיים אימצו את הטקס ההוליוודי של הצעת נישואין רומנטית, על כל דקדוקיו. כהערת אגב אציין, שלפעמים זוגות מאורסים שואלים אותי על חופה שוויונית, ואני מבקש מהם שלפני כן יספרו לי על הצעת הנישואין שלהם. הם מתארים בהתלהבות חמודה איך החתן הפתיע את הכלה והצניח ממסוק גמלים לבנים מקושטים בוורדים, שיצרו באוויר את המילים "סתוונית, התינשאי לי?" כשאני שואל האם הצעת הנישואין הייתה שוויונית, האם גם הכלה הצניחה גמלים והעניקה טבעת יהלום לחתן, הם נחרדים מעצם הרעיון.
אין לי התנגדות למנהג הרומנטי הזה, גם אם נדמה לי שקצת פחות יצירתיות הייתה מקילה על חיי כולם. אבל יש היבט קצת מטריד במנהג החדש, והוא קשור לענייננו כאן. מיד אחרי שהכלה המיועדת מסכימה, בני הזוג נוהגים להעלות לרשת את תמונתם עם היהלום והגמלים, והנה – הם מאורסים. פעם זוגות היו מחכים עם ההודעה עד שהוריהם נפגשו. לא כדי לקבל את הסכמתם, לא בשביל שידברו על הכסף, אלא כדי שהאירוסים יסמלו הקמת משפחה, עם שורשים בעבר ותקוות בעתיד, ולא רק חגיגת אהבה כאן ועכשיו. המצב העכשווי דוחק את ההורים לשולי התהליך של נישואי ילדיהם.
תנו למשפחתכם את מקומה. לא כדי להגביל את מקומכם שלכם, אלא כדי להעצים אותו. אם תטענו שהצורך להתחשב במשפחה פוגע קצת בחופש שלכם – אתם צודקים. אבל באופן כללי ההחלטה להתחתן פוגעת בחופש שלכם, פגיעה מתוקה וברוכה. חופשי זה לגמרי לבד, והסופר ג'י. קיי. צ'סטרטון דייק כשאמר ש"אהבה חופשית" היא אוקסימורון. החתונה היא שלכם, אך תנו גם להורים את מקומם. אהבת הוריכם היא דלק מטוסים, והיא תעיף אתכם לשמיים.
