העונש החמור שהושת בסוף השבוע על חברת הכנסת וסגנית השר לשעבר פאינה קירשנבאום, נראה די צפוי למי שעקב אחר פרשת ישראל ביתנו. כולם הבינו כי האירועים שמתגלגלים כאן הם פניה המובהקות של השחיתות הציבורית המהותית. כסף ציבורי עצום שנועד למטרות חברתיות ואחרות, עבר ליעדים הנכונים רק בתנאי ואחרי שמישהו חתך ממנו סכומי שוחד במיליונים. "זהו מצב בו השלטון משרת את עצמו או קבוצה קטנה של מקורבים ומקבל החלטות משיקולים זרים", הגדיר זאת שופט בית המשפט המחוזי בתל־אביב, ירון לוי.
פרשת ישראל ביתנו איננה משקפת רק התנהגות של קבוצת מקורבים מצומצמת. היא מלמדת על תרבות פסולה של מפלגה שלמה. ראשי המפלגה הזו, יחד עם כמה מחבריהם, נכנסים לכלא בזה אחר זה, אחרי שרקמו את מהלכי השחיתות שלהם באופן ממוסד ולאורך שנים. בהם השר סטס מיסז'ניקוב שריצה כבר את מאסרו, מנכ"ל המפלגה דאוד גודובסקי המרצה עונש של שש שנים, קירשנבאום – עשר שנים, רמי כהן – עשרה חודשים, ועוד שורה ארוכה של עסקנים ובעלי עניין שנהנו מ־1.2 מיליארד שקל שהופקדו בידי ישראל ביתנו, והם עשו בהם כמעט כרצונם.
אביגדור ליברמן, שר האוצר הנוכחי, ייסד את ישראל ביתנו ומנהל אותה עד היום בטוטליטריות מוחלטת. הוא היחיד שמחלק תפקידים במפלגה, ממנה את אנשיו כרצונו וקובע מי יהיו חברי הכנסת. ליברמן שולט בכל פינה במפלגה שלו, מכיר את כל הפעילים ואין מהלך שנסתר מעיניו. אין גם שום ערעור על ההחלטות שהוא מקבל, גם אם הן אכזריות במיוחד. דני איילון, שהיה חבר כנסת וסגן שר החוץ, נזרק בלי סנטימנטים בשיחת טלפון יומיים לפני הגשת הרשימות לכנסת. גם משה (מוץ) מטלון יכול לספר כיצד סולק מהכנסת בלי הכנה מוקדמת.
אין הרבה אנשים שהולכים עם ליברמן לאורך זמן. פאינה קירשנבאום, שהייתה אשת אמונו הקרובה וגם מזכ"לית ישראל ביתנו, היא מהבודדים הללו. במפלגה של ליברמן אין דמוקרטיה פנימית ואין פריימריס, ואף אחד גם לא מעז לדבר על חופש הביטוי מול הבוס. חברות כנסת כמו אסתרינה טרטמן או אנסטסיה מיכאלי עפו מהרשימה בלי להניד עפעף. ח"כ אלי אבידר מוזמן ללמוד מהן על מה שצפוי לו בקרוב מאוד, לאחר שגילה עמדות עצמאיות מדי וביקש לעצמו תיק ביצועי בניגוד לדעתו של ליברמן. אבידר הולך לאכול מרורים בכנסת, ובסוף הקדנציה יימחק מרשימת ישראל ביתנו.
שתיקת העיתונאים
אביגדור ליברמן לא נחקר בפרשת ישראל ביתנו. מאות מיליונים מהתקציבים שהעמידה המדינה לרשות המפלגה לשימוש קואליציוני עפו מצד לצד בידי המקורבים שלו, מעל לראשו, מאחורי גבו ומשני צדיו. הוא כמובן לא ידע מאומה מכל מה שקורה מתחת לאפו. ליברמן צריך להודות היום לכל החברים שהולכים לכלא, לעבודות שירות או לשלם קנסות אדירים אחרי שהורשעו בהלבנת הון ועבירות מס חמורות. כולם סירבו לומר עליו מילה, למרות הלחצים הקשים, לעיתים הברוטליים, שהפעילו עליהם חוקרי המשטרה. הם שתקו, איש איש וסיבותיו עמו.
בתחילת הדרך ניסה ליברמן לומר שמדובר במעצרים שיטתיים של המשטרה, שנועדו לפגוע בישראל ביתנו ערב הבחירות במרץ 2015. בהמשך טען כי החקירות לא יעלו דבר. ככל שהזמן נקף, החקירות נמשכו והוגשו כתבי אישום – ליברמן שתק. התקשורת ברובה מיעטה להתעניין בנושא ולא הטרידה אותו בשאלות קשות. היא בעיקר אהבה את העמדות האופוזיציוניות הבוטות שלו נגד בנימין נתניהו בימים שבהם ישב מחוץ לממשלה, עד שמונה לשר הביטחון במאי 2016.
אחרי הבחירות במועד א', באפריל 2019, ליברמן הפך כבר להיות יקיר רוב המערכות. הוא מנע מנתניהו את הקמת הממשלה, אחרי שטען בשיחות פרטיות כי ראש הממשלה לשעבר ניסה להכניס אותו ואת בני משפחתו לכלא. המדינה הלכה לסדרה של מערכות בחירות. יו"ר ישראל ביתנו הפך לאורח של קבע באולפנים השונים. בימים שבהם היה השותף הצמוד והנאמן של נתניהו חטף ליברמן ביקורת אינסופית וספג מתקפות סמי גזעניות כלפיו בתוכניות הסאטירה בטלוויזיה. אחרי ששינה את עורו, היחס כלפיו התהפך בהתאם.
ליברמן יצא ובא בעשרות ריאיונות וקידם היטב את ענייניו הפוליטיים, אבל אני לא זוכר פעם אחת שבה העיתונאים הקשו עליו בפרשות ישראל ביתנו. שבה הם ביקשו לדעת מה הוא אומר על החבר'ה הטובים שלו, ראשי המפלגה והמקורבים שנכנסים בזה אחר זה לבתי הכלא השונים. הצביעות חגגה. פרשת ישראל ביתנו חמורה פי עשרה מכל תיקי נתניהו גם יחד, אבל עשרות אלפי מפגינים הלכו למחות יחד עם נציגים של ישראל ביתנו ברחוב בלפור, ולא עזבו את המתחם עד שנתניהו עזב במשאית של הובלות שבתאי.
פרשת ישראל ביתנו היא "פרשיית שחיתות וסיאוב שלטונית חמורה ורחבת היקף שיצרה גלי נזק היקפי משמעותיים", הגדיר אותה השופט המחוזי ירון כהן, ששלח את פאינה קירשנבאום לעשר שנות מאסר. לוחמי השחיתות של "אין מצב" ו"קריים מיניסטר" לא מצאו לנכון אפילו למחות מתחת למשרדו החדש של ליברמן. אף שהוא מנהיג המפלגה המושחתת ביותר בתולדות המדינה, לפחות על פי התיאורים שעולים מפסק הדין של השופט לוי. המפגינים בבלפור שצעקו בקול ניחר, ובצדק, "הון־שלטון־עולם תחתון" ו"שוחד, מרמה, הפרת אמונים", הם שסללו את דרכו של ליברמן לתפקיד שר האוצר, והיום הוא מחזיק תחת ידיו את הקופה הציבורית וגם ועדת הכספים כפופה לו.
לפני כמה שנים פרסמה עו"ד אביה אלף, לשעבר מנהלת המחלקה הכלכלית בפרקליטות, את ספרה המטלטל "תיק ליברמן". היא סוקרת בו את השנים שבהן ליברמן עצמו עמד תחת חקירות אינטנסיביות של המשטרה (שגם המליצה להעמיד אותו לדין באשמת שוחד, מרמה והפרת אמונים, הלבנת הון והטרדת עד). בסופו של דבר התיק נסגר ברובו, ועו"ד אלף מעלה בספרה תמיהות מטרידות על השתלשלות הפרשה. העיתונאי אהוד יערי קנה בזמנו עשרות עותקים של הספר ושיגר אותם לכל שרי הממשלה כדי שיראו וייראו. אין לי מושג אם מישהו שם קרא אותו.
בנימין נתניהו היה צריך ללכת הביתה, ועל כך נכתב כאן עשרות פעמים. הממשלה שמחליפה אותו ראויה לאשראי, אבל זה לא אומר שהיא צריכה לאמץ את ההרגלים הפסולים של קודמתה. צריך להוקיע גם את ממשלת לפיד־בנט על בזבוזי עתק, חוקים נורבגיים הזויים והפרת הבטחות. אחרי גזר הדין של השופט ירון ובכלל, ברור כי גם שר האוצר שלה ומנהיג ישראל ביתנו אינו סיבה לגאווה.
