מאמרים רבים, אולי אפילו ספרים, מן הסתם עוד ייכתבו על 210 עמודי פסק הדין של בית המשפט העליון אשר דחה את 15 העתירות נגד חוק יסוד: הלאום. מרביתם יעסקו כנראה בחוות הדעת של שופטי הרוב ובמשמעותן, אך אני ברשותכם מעוניין להתמקד דווקא במשפט הראשון של פסקת הסיום בחוות דעתו של שופט המיעוט, ג'ורג' קרא. "המיעוט (הערבי והדרוזי) בישראל – מיעוט ילידי, שאינו גר תושב או זר, הרואה במדינת ישראל את מולדתו בה מבקש הוא לחיות את חייו כשווה בין שווים, מתקומם על הדרתו ועל שלילת היותה של מדינת ישראל גם מדינתו", כתב השופט קרא.
טענתו של השופט קרא היא טענה כבדת משקל, אך שתי מילים מתוכה צדו את עיני – "מיעוט ילידי". מילים, כך למדנו מגדולי ההוגים של העידן הפוסט-מודרניסטי, אינן תמימות. הן לעולם ניסיון להבנות את המציאות בדרך מסוימת. וכך גם מילותיו של השופט קרא, השאובות מהשיח הפוסט-קולוניאלי. מטרתן היא לצבוע את הפרויקט הציוני של הקמת מדינה יהודית לעם היהודי בארץ ישראל שהיא מולדתו בצבעים קולוניאליים עזים, ובכך לייצר דה-לגיטימציה לעצם ההגדרה של ישראל כמדינה יהודית.
27 שעות בלבד לפני פרסום פסק הדין בעניין חוק הלאום, סיים הנשיא העשירי של מדינת ישראל, ראובן ריבלין, את כהונתו בת שבע השנים. ריבלין לא ייזכר כאחד מנשיאי ישראל הדגולים. ההתקוטטויות הבלתי נגמרות בין לשכת הנשיא ריבלין ללשכת ראש הממשלה נתניהו לא הוסיפו כבוד למוסד הנשיאות ופגעו קשות ביוקרתו. שורה של התבטאויות שהשמיע ריבלין, אשר "בני עמי בחרו בטרור" הייתה רק הבולטת שבהן, גרמו גם הן להתרחקותו של ריבלין מקהל הבית שלו. אולם, אם נרצה לסמן את הנזק המשמעותי ביותר שגרם ריבלין למדינת ישראל בשבע שנות כהונתו, יהיה זה ללא ספק "נאום השבטים".
הנאום, אותו נשא ריבלין במלאת שנה לכהונתו כנשיא, הציג תזה סדורה לגבי מבנה החברה הישראלית. לטענת ריבלין, החברה הישראלית מורכבת מארבעה שבטים, שכל אחד מהם מקיף או יקיף בעתיד הנראה לעין, כרבע ממנה. השבט החילוני, השבט הדתי, השבט החרדי והשבט הערבי. לנוכח העובדה שהחברה הישראלית היא בעצם פסיפס של שבטים, ואין בה יותר "קבוצת רוב", טען ריבלין כי יש לעבור מהמיקוד האידיאולוגי לתפיסה של שותפות בין שבטים שעיקרה הוא התמקדות ב"טוב המשותף".
כמובן שבנאומו של ריבלין היו הרבה נקודות נכונות, אולם השגיאה שעומדת בבסיסו היא תשתיתית, ונוגעת לשאלה מהו "הסיפור הישראלי". יש הרבה דרכים להביט על הסיפור הזה, אבל נאום השבטים בוחר לספר את סיפורה של ישראל כ"מדינת כל מיעוטיה". אוסף של קבוצות שכביכול "נקלעו" לכאן ונגזרו עליהם חיים משותפים בפיסת הארץ הזו. אם זה הסיפור – מובן למה המוקד של העשייה המדינתית לא יכול להיות אלא "הטוב המשותף", כלומר המכנה המשותף הפשטני ונטול האידיאולוגיות, השכלה, רווחה, בריאות, ביטחון אישי וכו'. אולם, גם במצב כזה שבטים לא נוטים לוותר על אופים המיוחד, וממילא טענות כמו זו של השופט קרא על כך שאחד המיעוטים הוא "ילידי", וממילא בעל זכות יתר להגדרה עצמית, מגיעות באופן טבעי.
לעומת הסיפור שהציג ריבלין בנאום השבטים, עומד הסיפור הציוני של מדינת ישראל, סיפורו של עם השב למולדתו-מכורתו. הוא לא אורח בה, ולא נטע-זר קולוניאלי, אלא נטוע עמוק בקרקע הארץ הזה. אמנם, כמו כל עם, גם העם הזה מחולק לקבוצות שונות, אולם המגדיר הראשי של זהותו במדינה היא זהותו הלאומית. וכמו במרבית מדינות הלאום ישנם במדינת ישראל גם מיעוטים לאומיים שזכאים לזכויות שלהם, אולם סיפורה של מדינת ישראל הוא קודם כל סיפור של מדינת לאום, ולא של מדינת שבטים. מדינת לאום החי על אדמתו ההיסטורית.
אם הוא יהפוך לסיפור של מדינת שבטים אזי באמת שלא ניתן להצדיק בשום דרך את הפרויקט הציוני, שיהפוך בפועל לפרויקט קולוניאלי ומנצל.
