רגע לפני שאתם מדברים על שריפת אסמים

כולנו צריכים לזכור את ההיסטוריה, אבל כדאי גם לזכור שההיסטוריה אף פעם לא חוזרת על עצמה במדויק. מה שקורה כאן היום לא באמת דומה למצבנו לפני חורבן הבית
במסכת יומא שלומדי הדף היומי סיימו היום, מובא סיפור מזעזע על מקרה שאירע בשלהי בית שני: "מעשה בשני כוהנים שהיו רצים ועולים בכבש. קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חברו, נטל סכין ותקע לו בליבו. עמד רבי צדוק על מעלות האולם ואמר: 'אחינו בית ישראל, שמעו: הרי הוא אומר 'כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך', אנו על מי להביא עגלה ערופה? על העיר או על העזרות?'. געו כל העם בבכייה. בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר. אמר: 'הרי הוא כפרתכם ועדיין בני מפרפר ולא נטמאה סכין'. ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים".

תחרות בין שני כוהנים על עבודת המזבח הפכה לרצח בבית המקדש. ואם לא די במעשה הנורא הזה, אחרי שרבי צדוק מנסה לעורר את העם לתשובה בעקבות המקרה, מגיע אביו של הכוהן שנרצח ומבקש להוציא את הסכין מלבו של בנו כדי שלא תיטמא. הבן מפרפר בין חיים למוות, ומה שמעניין את האב הוא כשרות הסכין.

מעבר להיותו מנבא אפשרי לאירועי החורבן שיתרחשו שנים בודדות לאחר מכן, יש למקרה הזה עוד מאפיין מעניין: אין שום מחלוקת על פרטיו. בתלמוד הירושלמי ובתוספתא מסופר אותו הסיפור בדיוק. לעומת זאת, המשניות במסכת יומא מלאות במחלוקות בין תנאים על עובדות יומיומיות בבית המקדש. אלה לא מחלוקות הלכתיות אלא מחלוקות על עובדות פשוטות לכאורה.

על סדר העבודה של הכוהן הגדול ביום הכיפורים ועל האופן שבו הוא לובש ופושט את בגדיו נמצא שם כמה דעות. על צורת הילוכם של הכוהנים על המזבח אומרים חכמים "בכל יום כוהנים עולים במזרחו של כבש ויורדים במערבו, והיום (ביום הכיפורים) כוהן גדול עולה באמצע ויורד באמצע", ואילו רבי יהודה אומר: "לעולם כוהן גדול עולה באמצע ויורד באמצע". אפילו השאלה כמה מערכות עצים היו על גבי המזבח, המקום המרכזי ביותר בבית המקדש בכל ימות השנה, שנויה במחלוקת: "בכל יום היו שם ארבע מערכות, והיום חמש, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר: בכל יום שלוש, והיום ארבע. רבי יהודה אומר: בכל יום שתיים, והיום שלוש".

ומה לגבי הפרוכת שמפרידה בין ההיכל לקודש הקודשים? חכמים אומרים שהיו שם שתי פרוכות, ורבי יוסי טוען ש"לא הייתה שם אלא פרוכת אחת בלבד". גם המיקום הפיזי של הלשכות בתחומי המקדש נתון במחלוקת.

חכמי המשנה פתחו בדיוניהם ארבעים שנה בלבד לאחר חורבן בית המקדש השני. חלק מהתנאים חיו בזמן שבית המקדש היה קיים, ורובם היו בנים או נכדים של יהודים שחוו על בשרם את חיי המקדש בירושלים. כיצד ייתכן ששנים מעטות לאחר החורבן כבר יש מחלוקות רבות כל כך על עובדות אדריכליות והנדסיות, ועל הנהגות שנהגו שם מדי יום, לפעמים כמה פעמים ביום? ומהצד השני, איך דווקא סיפור מזעזע כמו זה שהבאנו, שאירע פעם אחת ולא יותר, זכור לפרטי פרטיו ואין עליו כל מחלוקת?

אנחנו נכנסים לתשעת ימי האבל על חורבן שני בתי המקדש, ששיאם בצום תשעה באב. סיפורי החורבן ידועים לנו היטב; מגילה שלמה, איכה, עוסקת בהם. אבל אנחנו עוסקים פחות, הרבה פחות, בחיים היהודיים השמחים, המלאים והשלמים שהתנהלו בבית המקדש וסביבו במשך שנים ארוכות. ארבע שנים לפני חורבן הבית, בשנת 66 שהחל בה המרד הגדול ברומאים, נחגג חג הפסח המרשים ביותר בבית המקדש מאז ומתמיד. מספר הקורבנות שהוקרבו במהלכו, כפי שמופיע בחז"ל ולהבדיל אצל יוסף בן מתתיהו, מוגזם ללא ספק; אבל אפשר לשער שבין חצי מיליון למיליון יהודים חגגו אז את הפסח בירושלים. מה אנחנו יודעים על השמחה, הגיל וההתעלות שהיו אז מנת חלקם של העולים? ואם נתמצת את זה בשאלה אחת – למה אנחנו מתמקדים ברע, והרבה פחות בטוב?

זו תכונה אנושית כמובן. גם הזיכרון האישי שלנו שומר בעיקר טראומות מהעבר. התכונה הזו נועדה להגן עלינו, לשמור עלינו מפני חזרה על טעויות. הבעיה היא שאנחנו מתמכרים להתפלשות ברע ובאפל ומעמיסים עליהם עוד ועוד פרשנויות, וכך מציירים לעצמנו תמונה שחורה משחור שיכולה לרפות ידיים. כמה פעמים שמעתם בשבועות האחרונים את הביטוי "שרפת אסמים"? האם התנהלות כזו או אחרת בכנסת דומה באמת לשרפת אסמי התבואה רגע לפני חורבן הבית?

כולנו צריכים לזכור את ההיסטוריה, אבל כדאי גם לזכור שההיסטוריה אף פעם לא חוזרת על עצמה במדויק. מדינת ישראל לא נמצאת היום במצבה של פרובינקיה יודיאה בשנת 66 לספירה, בפרוץ המרד הגדול.

זיכרון החורבן, על המעשים הרעים שנעשו לפניו וההידרדרות לעברי פי פחת אחריו, חשוב מאוד, אבל לא פחות חשוב לזכור את הדברים היומיומיים והפשוטים שיחד מרכיבים את הפסיפס הישראלי־יהודי. חשוב להסתכל סביבנו ולראות מה הצלחנו לבנות כאן ב־73 שנים, כולל דברים שאנחנו לא נוטים לייחס להם חשיבות, כי אלה החיים עצמם ואותם אסור לשכוח. הדברים הטובים שקורים הם רבים־רבים. נביט היטב על המתרחש, נראה את הטוב, נזכור אותו ונדאג לשמר אותו. אם כולנו נעשה זאת, הרע כבר יתמוסס מעצמו.