התנהלות האופוזיציה בדיון ובהצבעה על הארכת תוקף הוראת השעה בחוק האזרחות הייתה גילוי בוטה של חוסר אחריות לאומית, וכדי ביזיון וקצף. מדיניות "המטרה מקדשת את האמצעים" מסוכנת והרסנית לעם ולמדינה. הנוקטים בה מגלים מה עיקר ומה טפל בעיניהם – העם והמדינה אינם בראש. מי ייתן והציבור ייפרע מהם בבחירות הבאות.
אבל בשורש חוק האזרחות מונחת מגמה להחיות ולהעצים את הקו הירוק החוצה את ישראל – מדינת ישראל מעבר מזה ויהודה ושומרון מעבר מזה. המאמץ האדיר של נאמני ארץ ישראל כבר 53 שנים הוא לרסק את הקו הירוק ולאחד את חלקי ארץ ישראל שנגזרה לגזרים במלחמת העצמאות. והנה, אלה כאלה מבקשים להבליט אותו ולצבוע אותו באדום בוהק. למנוע מעבר חופשי בין שני הגזרים הללו, ובמשתמע לנתק את יהודה ושומרון ממדינת ישראל.
לא זה החזון שהנחה אותי כששבתי הביתה לכפר־עציון מיד בתום מלחמת ששת הימים. לא זו הבשורה שביקשו אנשי חברון ועפרה, קדומים ואלון־מורה, מעלה־אפרים ושילה, לבשר לעם ולעולם.
חוק האזרחות עומד בניגוד משווע לחוק הריבונות ("סיפוח", בלשון מכובסת). בתום מלחמת העצמאות החיל דוד בן־גוריון את הריבונות ב"שטחים הכבושים", בגליל, בפרוזדור ירושלים, בירושלים ובנגב. לריבנות מחיר נקוב, גלוי וידוע – הענקת זכות אזרח לערבים תושבי יהודה ושומרון, שיהיו מעוניינים בכך ויעמדו בדרישות מקובלות במדינות המערב ובמשטר הדמוקרטי – נאמנות למדינה היהודית, שוויון זכויות בכפוף לשוויון חובות ועוד. על כולנו להפנים שאין ריבונות בלי אזרחות. מדינת ישראל לא תיכון אם לא תהיה יהודית, דמוקרטית ומוסרית – ומתוקף היסודות האלו היא לא תוכל לנהוג אחרת.
שנים רבות הסתייגו רבים מנאמני ארץ ישראל מהצעד הזה וחששו ממנו. ההסתייגות הזו הייתה גורם חשוב בהחלטה שלא להחיל את החוק הישראלי ביו"ש. חברנו אורי אליצור ז"ל, מראשי גוש אמונים ועורכו הראשון של מקור ראשון, היה בין מי שהעזו לפרוץ את הדרך, להציע זאת בגלוי. הוא טען שעלינו להחיל את החוק הישראלי ביהודה ושומרון, ולא לחשוש יתר על המידה ממתן זכויות אזרח לערבים בתנאים ידועים.
האם עם ישראל מסוגל להתמודד עם האתגר ולשמור על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית? לדעתי בהחלט כן. החלת הריבונות חייבת להתבצע בשׂוֹם שכל, ובליווי מאמץ ישראלי לטפח את החברה הערבית שתשלים איתנו ולהניף יד ברזל מול מי שיבחר באלימות. ערביי ישראל משני עברי הקו הירוק צפויים אט־אט להשלים עם העובדה שאין להם סיכוי לייסד מדינה בין הירדן לים.
השאיפות הלאומיות לא יתפוגגו, אך הריאליזם יגבר על התקוות. כפי שאמר לי ערבי חברוני לפני יובל שנים: היו כאן רומאים, ביזנטים, צלבנים, ממלוכים ואחרים – אנחנו נשארנו כאן והם חלפו עם הרוח. אתם חיכיתם בגולה אלפיים שנה, גם לנו יש סבלנות. לא הדיוק ההיסטורי חשוב אלא התפיסה הלאומית.
ערביי נחל עירון, ואדי ערה, סירבו להינתק מישראל ולהצטרף לאחיהם הפלסטינים בשומרון; זו היא עמדתם ומגמתם הלכה למעשה. צעד כזה בצירוף מדיניות הולמת צפוי להשפיע גם על ערביי לוד, עכו, יפו – ערביי ישראל. "הבעיה הדמוגרפית" אינה כה מאיימת, אך זו סוגיה למאמר אחר.
במקום חוק האזרחות, מדינת ישראל, העם היהודי וגם ערביי ישראל זקוקים לחוק הריבונות.
