שני מיליון שקלים, הסכום המרבי המוקצה להפקת קולנוע, השקיע משלם המסים הישראלי ב"ויהי בוקר", סרטו של הבמאי ערן קולירין, המבוסס על הספר שכתב סייד קשוע.
שני מיליון שקלים, כך על פי המוצג באתר קרן הקולנוע הישראלי, כדי שהשחקנים הערבים בסרט יוכלו למחות על הצגתו בפסטיבל קאן כסרט ישראלי. מחאה שלוותה בשחרור הטקסט עדין הנפש הבא: "אנחנו לא יכולים להתעלם מהסתירה שבכניסתו של הסרט לפסטיבל תחת הכותרת 'סרט ישראלי' כשישראל ממשיכה להוציא לפועל קמפיין קולוניאלי שנמשך עשורים של טיהור אתני, גירוש ואפרטהייד נגדנו – העם הפלסטיני".
"מאז 1948, פלסטינים ברחבי פלסטין ההיסטורית ובתפוצות עומדים מול טיהור אתני, דיכוי וקולוניאליזם מתמשך, שמבדיל אותנו מבחינת זכויות חומריות וחוקיות. ממשלות וגופים תרבותיים מסביב לעולם עוקבים אחר ההפרדה הכפויה הזאת שלנו, בין אם בישראל, מזרח ירושלים, הגדה המערבית, עזה או בתפוצות. אלה הגבולות האלה שמפרקים אותנו כעם ומפרידים אותנו מההיסטוריה המשותפת שלנו, מהתרבות הרב-גונית שלנו ומהזהות שלנו.
"בכל פעם שתעשיית הקולנוע מניחה שאנחנו והעבודה שלנו נופלת תחת התווית האתנו-לאומית ה'ישראלית', זה מנציח עוד יותר את המציאות הבלתי מתקבלת על הדעת שנכפית עלינו, אמנים פלסטינים עם אזרחות ישראלית, ואת הזהות שנכפית עלינו על ידי הכיבוש הציוני שמטרתה להמשיך את הדיכוי של פלסטינים בשטח פלסטין ההיסטורית. זה מנציח את ההכחשה של השפה שלנו, ההיסטוריה שלנו והזהות שלנו, את התלות שלנו בצנזורה ובחוקים מפלים וגזעניים".
"דוגמאות מהעת האחרונה כוללות פלישות יומיומיות של קבוצות מתנחלים גזענים וקיצוניים תחת הגנה משטרתית וצבאית לערים ושכונות פלסטיניות, שם הם מבצעים פעולות טרור נגדנו, נגד החברים שלנו והעם שלנו – וממשיכים לעשות זאת בצורה בלתי חוקית. לצפות מאיתנו לעמוד מנגד ולקבל את התווית של מדינה שהגל האחרון הזה של אלימות ונישול מנכסים פעל תחתיה ובאישורה – לא רק מנרמל את האפרטהייד, אלא גם ממשיך להרשות את ההכחשה ואת ה-white-washing של האלימות והפשעים כלפי הפלסטינים".
אני מודה, לא צפיתי בסרט המדובר. אבל כן קראתי את הספר עליו הוא מבוסס. "ויהי בוקר" של סייד קשוע מתאר את התסכול של ערבי צעיר ששב להתגורר בכפר שלו, ומגלה שיום אחד הטילו עליו הרשויות הישראליות מצור. הסיבה למצור, כך מתגלה, היא הסדר מדיני במסגרתו הופך הכפר לחרדת תושביו, להיות חלק ממדינה פלסטינית שאין להם כל עניין להיות חלק ממנה. הרומן כולו עמוס בביקורת כלפי ישראל, אבל ממש לא חוסך שבטו גם מהחברה הערבית.
לא באמת אכפת לי אם השחקנים הערבים בסרט הנוכחי נסעו לקאן, או שבמסגרת רקיעות המחאה שלהם הם בחרו להישאר במדינת ישראל, זו שלטענתם נוהגת בהם אפליה אלימה ואכזרית. מה שמדהים היא עוצמת הצביעות הנשפכת ממכתב הנהי הזה. שלטון האפרטהייד הקולוניאליסטי כופה הזהות נגדו הם מלינים, לא רק שמאפשר להם להביע מעל כל במה את מחאתם הבוטה, הוא גם מממן ברוחב יד את האומנות שהם מתפרנסים ממנה.
ולכן המכתב הזה הוא עוד קריאת השכמה, חצופה ומתחסדת במיוחד, למי שמאמין כי עקירת כל ההתיישבות ביו"ש ונסיגה ישראלית לקו 67', "תפתור" את "הסכסוך הישראלי-פלסטיני". הוא מצטרף לפרעות הערביות האלימות האחרונות בערי ישראל, שמוצגות כאן באופן מעוות כל כך, ויחד הם מציבים אמת פשוטה: העניין הוא לא "הכיבוש". העניין הוא שאין כאן שום מקום כאן למדינה יהודית.
"האפרטהייד" בו מואשמת ישראל, מתחולל בכולה. מצפון לדרום, ממזרח למערב. עצם הרעיון הציוני שדוגל בבניית בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, הוא רעיון גזעני. חוק הלאום כמו גם חוק השבות, מוקצים מחמת מיאוס. ומול שלילה מוחלטת כזו של הציונות, לא יכולה מדינת ישראל לעצום עיניים. אם זו המסקנה של מי שנהנים מפירות רצונה לעודד אמנות, אין באמת צורך לתמרץ אותם.
מוזמנים חברי הקאסט היקר של "ויהי בוקר" לפנות בפעם הבאה לתמיכה אל קרן הקולנוע של הרשות הפלסטינית. בטוחני ששם יזכו למענה ליברלי ומכיל, ויוכלו סוף סוף להשיל מעליהם את כבלי הדיכוי המכבידים.
