הדיון בשאלה האם יש להעניק סבסוד על מעונות היום להורים לילדים צעירים כשרק אחד מבני הזוג עובד, הוא דיון חשוב ומהותי, יש לו מקום.
במגזר החרדי השאלה רלוונטית פי כמה, מאחר שבהרבה משפחות רק אחד מבני הזוג עובד (בדרך כלל תהיה זו האישה ולרוב בשכר נמוך).
שר האוצר אביגדור ליברמן הודיע היום (ד') על החלת מיצוי כושר השתכרות כקריטריון לזכאות סבסוד מעונות יום. מטרתו המוצהרת של שר האוצר היא לעודד תעסוקה ולהצמיח את הכלכלה. זו אכן מטרה ראויה ומוצדקת ועל פניו, במצב בו רוב הציבור ימצה את כושר ההשתכרות נוכל לראות צמיחה גדולה, אי תלות בקצבאות ובקומבינות מבית מדרשם של עסקנים מסוימים, ויהי אור.
אך אם ההחלטה היא חדה מדי, חריפה מידי ומהירה כל כך ללא אלטרנטיבה או תוכנית ליום שאחרי, השאלה עולה האם היא אכן תצליח להשיג את המטרה הגרנדיוזית הזו?
אם נניח לרגע בצד את השאלה הערכית על לימוד התורה והמשמעות של יציאת האברכים לשוק העבודה, ונבחן באופן רציונלי את היתכנות המהפכה, נראה דברים אחרים. הציבור החרדי בוחן בעיניים חשדניות כל רפורמה שיוצאת מבית מדרשם של לפיד-ליברמן-בנט. בנוסף, בהיותם של עסקני המגזר מצידו השני של מתרס הקואליציה הם ילבו את הרוחות בכל מקרה. ונראה כי דווקא ההחלטה החד צדדית הזו נופלת לידיהם כפרי בשל.
הרי להוציא את כולם לשוק העבודה בבת אחת דווקא בתקופה זו, בה אלפי המובטלים עקב מגפת הקורונה מסיימים את תקופת האבטלה ופונים גם הם למקומות העבודה, זו החלטה שלא תיתן לאברכים את ההזדמנות האמיתית להשתלב בשוק, אלא תשבור אותם מבחינה כלכלית לחלוטין. שכן, לא סביר שבתוך חודשיים הם ימצאו עבודה כשהם חסרי ניסיון או כישורים רלוונטיים ויעמדו בקריטריונים הנדרשים.
מה שייצא בפועל מעבר לזעם הציבורי הגדול ולמוטיבציה האדירה (עוד יותר) לפירוק הממשלה, הוא שמשפחות רבות ימצאו את עצמן בתוך חודשיים עם הוצאות גבוהות פי כמה ממה שהיו רגילות עד כה, בלי אלטרנטיבה אמיתית.
האם ישנה תוכנית עבודה מסודרת והדרגתית שתסייע לאותם הורים למצות באמת את כושר ההשתכרות שלהם? הכשרה בסיסית כלשהי? או שמא שינוי דרסטי שכזה ישאיר גם את בן או בת הזוג בבית כי במחיר מלא ובלתי אפשרי כמעט של ילד או שנים במעון, לא הגיוני לצאת לעבוד.
ליברמן, קח צעד אחורה, אפשר וצריך לעודד תעסוקה. אך בדרך אל המטרה, אל תשכח את הילד הרעב ואת הילדה עם הנעליים הבלויות רק כי הוריהם עוד לא מיצו את כושר ההשתכרות שלהם
