ההתפשטות המחודשת של הקורונה בישראל משקפת התפתחות של מציאות חדשה שטיבה טרם הובהר, ולכן מחייבת תגובה ממשלתית חד-משמעית. גם אם עדיין קשה לקבוע מסמרות, הרושם הוא שלפחות חלק מהנחות המצב הקודמות שהדריכו את ניהול המגפה הולכות ומתפוררות.
לא רק ששיעור הנדבקים עולה בצורה דרמטית לערכים של מאות נדבקים ביום, אלא שמתברר כי החיסון של חברת פייזר לא לגמרי מנטרל ומונע הדבקה. אחוז גבוה מהנדבקים החדשים הם לא רק ילדים שלא חוסנו אלא דווקא מבוגרים שקיבלו שתי מנות חיסון ואף על פי כן נדבקו בנגיף.
לנוכח זאת, השאלה המשמעותית כעת היא האם החיסון מונע מחלה קשה. לכאורה לפי הנתונים שמגיעים מבריטניה – המתמודדת יותר זמן מאיתנו עם וריאנט דלתא ההודי – וגם לפי הנתונים בישראל, יש סיבה לאופטימיות זהירה. אבל כאן בדיוק צריך להציב סימן שאלה ולגלות מעט צניעות ביחס ליכולת שלנו להעריך מה צופן העתיד.
מרבית המומחים לענייני קורונה שמספקים תחזיות והערכות פועלים על סמך נתונים חלקיים. ועוד יותר מכך, על בסיס הנחות יום האתמול. הדבר המדאיג באמת הוא שהממשלה מאמצת עד תום את הפרדיגמה של המומחים, ממנה נגזרות שתי משמעויות: האחת שרואה לנכון לגזור את מאפייני הטיפול בהתפרצות הנוכחית לפי הנתונים היומיים, והשנייה שמקדמת התנהלות זהירה ושינויים מינוריים ביחס למציאות היומיום בישראל.
גישה ממשלתית זו איננה מקרית. היא מהווה שילוב בין חוסר היכולת להפנים את מצב ההשתנות לבין חוסר רצון להרגיז את הציבור ולהטיל עליו מגבלות במציאות שבה השיח הפוליטי שקידמו רכיבי הקואליציה הנוכחית התמקד במושג "שינוי" ביחס למדיניות של הממשלה הקודמת.
הממשלה תקועה בתוך פרדיגמה שעלולה להתברר כשגויה, ונוקטת בצעדים חלקיים ומוגבלים שאינם עולים בקנה אחד עם המציאות והשינוי במצב התחלואה.
די ברור שגם אם יסגרו את הליקויים בנמל התעופה בן-גוריון, זו לא הבעיה המרכזית של ההתפרצות הנוכחית – או פחות לא כולה. אמנם באדיבות בית המשפט העליון הפך נמל התעופה לפרצה הראשונית שחוללה את הגל הרביעי של התפרצות הקורונה בישראל והרחיקה אותנו מעיקרון חסינות העדר. אבל כרגע נמל התעופה זו הבעיה המשנית בעוד שהעיקרית נובעת מכך שווריאנט דלתא כבר חדר לישראל ומתפשט באופן חופשי לחלוטין.
אתגר זה מחייב להתכנס למדיניות מושכלת יותר של ניהול סיכונים שמשמעותה סנכרון טוב יותר בין המציאות המשתנה לבין מכלול הפעולות הנדרשות כדי לצמצם את פוטנציאל הסיכונים העתידיים הנשקפים למדינה. ניהול שכזה מחייב את הממשלה לסגת מעמדת הנוחות וההמתנה שמגובה על ידי המומחים, ולנקוט בצעדים משמעותיים יותר, גם אם אין פירוש הדבר חזרה למגבלות דרקוניות.
בתווך שבין אפס עשייה לבין מגבלות חמורות מצוי אזור הביניים המצריך לא רק הנחייה לשימוש במסכות במקומות סגורים, אלא גם חידוש התו הירוק והסגול, צמצום התקהלויות, וכן אולי גם כפי שהציע ראש הממשלה הקודם נתניהו, להקדים את הבוסט, כלומר את החיסון השלישי, לבני 50 ומעלה. כל זאת תוך נקיטת מגבלות משמעותיות על יציאת ישראלים לחו"ל.
כרגע, תחת רשומה של מדיניות ההמתנה שללא ספק משרתת את האינטרס הפוליטי של הממשלה, נמצאת ישראל בתחילת המדרון החלקלק. זהו מדרון שבסופו ישלמו מחיר כבד גם הממשלה וגם האינטרס הציבורי.
