עשר שנים אחרי המחאה החברתית, הציבור הישראלי רגיש במיוחד להעלאות מחירים. אבל למרות החשש בתעשייה, במיוחד בענף המזון, ממחאת מילקי נוספת, חברות רבות מעלות מחירים לאחרונה בזו אחר זו. גל ההתייקרויות ממשי ומוחשי, ואנו פוגשים אותו על מדפי המרכולים ומרגישים אותו בכיס.
ההתייקרות ניכרת בענפים רבים, ובשיעור לא נמוך. הנה רשימה חלקית: חברת שטראוס הודיעה כי היא בוחנת עדכון מחירים, וכך גם חברת דיפלומט, המשווקת ומפיצה מותגים בתחום הטואלטיקה והמזון כמו היינץ, קלוגס, סטארקיסט, ג'ילט ועוד; חברת פאלאס הודיעה על העלאה של 20% במחירי הכלים החד־פעמיים שהיא משווקת; חברת קימברלי קלארק, המשווקת מותגים כמו האגיס, ניקול, קוטקס ולילי, מבקשת להעלות מחירים בשיעור של כ־7%; ד"ר פישר מבקשת להעלות את מחירי מוצריה ב־9%; חברת הנייר והניקיון "שניב" מעלה מחירים בכ־12%; חברת גורי תעלה מחירים בשיעור של כ־6% בקטגוריות משחת שיניים, נייר אלומיניום, מוצרי טואלטיקה ועוד; ויצרנית מוצרי הניקיון יעקבי מתכוונת להעלות מחירים בכ־5%.
שתי שאלות מרכזיות מתעוררות נוכח גל ההתייקרויות: מדוע זה קורה, והאם מדובר במגמה ארוכת טווח. המילה שאף אחד לא רוצה להזכיר בהקשר הזה היא אינפלציה. אם עליות המחירים נובעות מגורמים זמניים והן צפויות להתמתן בהמשך – זה פחות נורא. אבל אם נראה אינפלציה גבוהה לאורך זמן, יהיה צורך לשקול מחדש את המדיניות הכלכלית. בנק ישראל לא יצליח לשמור על ריבית כה נמוכה, ומדינת ישראל עלולה לשלם מחיר כבד על החוב הלאומי הגבוה שצברה, ואולי תידרש לצעדים דרמטיים.
למעשה, לעליות המחירים שאנו חווים יש סיבות הגיוניות, שאינן מקומיות בלבד אלא חלק ממציאות גלובלית, בעקבות משבר הקורונה. בעיצומה של המגפה, אפשרויות הצריכה של האזרחים היו מוגבלות: רבים מהשירותים שהם נוהגים לצרוך, כמו מסעדות ונסיעות לחו"ל, פשוט לא היו זמינים. רבים גם חששו להוציא כסף בתקופת משבר וחוסר ודאות עמוק, והעדיפו לשמור אותו בצד ליום סגריר. כך קרה שברוב משקי הבית הצטבר חיסכון לא מבוטל בשנה האחרונה, שעליו עוד נוספו כספי סיוע שהעניקו ממשלות בכל העולם.
עם הסרת המגבלות כל הביקוש הכבוש הזה השתחרר, ואנשים התחילו לצרוך בקצב. אך מול הביקוש הגואה הזה, ההיצע נותר מוגבל. בחלקים גדולים מהעולם ההגבלות עדיין בתוקף, והשיבושים בייצור נמשכים. בשל אופי הייצור הגלובלי, עיכובים במקום אחד עלולים להשבית את הייצור בקצה השני של העולם. מחסור גלובלי בשבבים למשל, משפיע גם על תעשיית הרכב. הביקוש המוגדל פגש היצע מוגבל שלא הצליח לעמוד בקצב, וכפי שלומדים בשיעור הראשון בכלכלה, במציאות כזו המחירים עולים.
תגובת שרשרת
בעיה חמורה נוספת נוצרה בתחום ההובלה הימית, שהיא עדיין הדרך המרכזית לשינוע מוצרים ברחבי העולם. כשהעולם התחיל להשתחרר – סין תחילה, ואז ישראל, ארה"ב וחלקים מאירופה – כולם חזרו לייצר בבת אחת. הדבר גרם לתפוסה מלאה של כל האוניות והמכולות. מחירי ההובלה הימית זינקו, אפילו פי שישה ופי שמונה ממה שהיו לפני המשבר. בישראל הקושי הגלובלי פגש את הנמלים המקומיים שאינם מצטיינים ביעילותם לאורך השנים, וכך נוצרו פקקים ארוכים בכניסה לנמלים. הנמלים החדשים שאמורים להיפתח בסוף השנה צפויים להקל על העומס, אבל בינתיים עשרות אוניות עומדות מחוץ לנמל ומייקרות עוד את הייצור המקומי, את הייבוא ואת הייצוא. כל אלה מיתרגמים בסופו של דבר למחירים גבוהים יותר לצרכן.
איילת נחמיאס־ורבין, סגנית נשיא התאחדות התעשיינים, אומרת כי עליית מחירי חומרי הגלם החלה כבר בנובמבר, אבל בלב המשבר התעשיינים לא העלו מחירים. עכשיו, עם ההתאוששות ועם החמרתו של משבר ההובלה הימית, לא נותרה להם ברירה. "אין נגישות לחומרי גלם, אפילו במחירים הגבוהים קשה להשיג אותם", היא מסבירה. "חסר פלסטיק, מתכת, זכוכית, עץ. גם כשמצליחים להשיג, זה נתקע בנמלים לשבועות ארוכים ואי־אפשר להחזיר את הזמן הזה. אלה עלויות עצומות. תראו את מחירי הדלק, הם עלו ב־55 אחוזים מאז מאי 2020.
"אין פה יותר מדי משחקים – כל חומרי הגלם יקרים יותר, ההובלה יקרה יותר, העובדים יקרים יותר. וכשהמחירים של כל התשומות עולים, אז גם מחירי התפוקות יעלו. עוד לפני הקורונה היה מחסור בעובדים בתעשייה, ועם מדיניות החל"ת של הקורונה זה רק הלך והחריף. אנחנו לא מצליחים למצוא עובדים, אז צריך לשלם לעובדים פחות מיומנים יותר כסף. השכר הממוצע היום בתעשייה הוא 13־14 אלף שקל כי אין עובדים. עכשיו מבטלים את החל"ת מתחת לגיל 45, ואנחנו מקווים שזה יעזור. רק האיום בהפסקת החל"ת כבר גרם לזה שעובדים חזרו לעבוד. התעשייה שמחה גם לעובדים מעל גיל 45 ומעל 50, אלה אנשים שרוצים לעבוד ומחפשים מקום עבודה. נשמח שהם יבואו".
דודי מנביץ', יו"ר איגוד תעשיות המזון בהתאחדות התעשיינים, מסביר שמחירי המזון (ללא פירות וירקות), כמעט לא עלו בעשור האחרון. סביר להניח שמדובר בהשפעת המחאה החברתית ב־2011 ובחשש מחרמות של צרכנים. אבל משבר הקורונה הכה את הענף באופן קשה, אומר מנביץ'. "כ־30 אחוזים מהצריכה של מזון היא מוסדית: בתי מלון, אולמות, מסעדות וכו'. אלה היו סגורים בחלקים גדולים בשנה האחרונה. זה פגע בנו באופן משמעותי".
בזמן המשבר המפעלים המשיכו לייצר אבל ספגו עלויות נוספות כמו ימי בידוד, אמצעי מיגון, הקטנת התפוקה ותוספת שעות נוספות, שינוי נוהלי הסעות ועוד. "עכשיו כל התשומות שלנו התייקרו. תחשבי רק על מחירי הנפט שעלו משמעותית. אנחנו צריכים לשנע חומרי גלם ומזון במשאיות, והן צורכות דלק שעכשיו יותר יקר. אריזות פלסטיק עשויות מנפט. מחירים של חומרי גלם בסיסיים כמו שמן וקמח עולים בכל העולם".
אחד מחומרי הגלם שמשפיעים למשל על תחום הדיור הוא אלומיניום. "יש עלייה של עשרות אחוזים במחירי מוצרי האלומיניום בגלל ההתייקרות של חומר הגלם", אומרת לנו נורית לוין־גלעד, בעלים ומנכ"ל בחברת פרופאל אלומיניום. "חלונות, דלתות, גדרות, הנמכות תקרה, מעקות – כולם משתמשים באלומיניום. גם בריהוט ובכלי תחבורה יש אלומיניום. כל הדברים האלה מתייקרים עכשיו, וזה מתורגם לעלויות בנייה גבוהות יותר".
גם במקרה הזה, צמצום ההיצע מצטרף לגידול בביקוש ומביא לנסיקת מחירים. "זה קורה גם בגלל תופעות גלובליות כמו צמצום הייצור בסין. סין היא אחת הספקיות הגדולות של אלומיניום, ונכנסה שם מודעות גדולה לאיכות הסביבה. תהליך ההפקה של אלומיניום הוא מזהם מאוד, ובסין התחילו לסגור מפעלים. זה הקטין מאוד את ההיצע של האלומיניום. במקביל יש גידול משמעותי בביקוש לאלומיניום והתייקרות של ההובלה".
במשרד האוצר ובבנק ישראל מדגישים שמדובר בקשיים זמניים מטבעם, שאינם צפויים לייצר אינפלציה ארוכת טווח. מרבית הכלכלנים שם סבורים כי בעיות ההיצע נובעות מ"צוואר בקבוק", שילך וישתחרר בשנים הקרובות: החיסונים יתחילו לעבוד במרבית המדינות, מגבלות הקורונה יופחתו, הפעילות העסקית תשוב לשגרה וההובלה הימית תחזור למחירים סבירים. אבל בינתיים, המציאות הנוכחית גורמת לעליית מחירים בטווח הקצר. על פי ההערכה של אגף הכלכלנית הראשית במשרד האוצר, אנו צפויים לסיים את שנת 2021 עם אינפלציה של 2.2%. זוהי תחזית גבוהה מזו של בנק ישראל, שם צופים אינפלציה של 1.3%.
שתי התחזיות נמצאות בתוך יעד האינפלציה שמגדיר בנק ישראל (בין 1% ל־3%), ולכן לא מהוות עדיין סיבה לדאגה. אבל אחרי עשור של אינפלציה אפסית, הציבור הישראלי התרגל למחירים הנמוכים, והוא מתקשה להסתגל למציאות פוסט־קורונה החדשה. בשנים האחרונות האינפלציה הייתה נמוכה במיוחד והמחירים ירדו בזכות גידול בייבוא, הייצור הסיני הזול והתחרות הגוברת, גם מאתרי הקניות באינטרנט. במקביל השכר הממוצע טיפס, כך שהרווחנו יותר כסף והצלחנו לקנות בו יותר דברים.
אם מדינת ישראל רוצה לשמור על כושר הקנייה של הציבור הישראלי, עליה לבצע שורת רפורמות שיורידו את יוקר המחיה, שגם לפני הקורונה היה גבוה כאן באופן יחסי. הייצור המקומי זקוק לרפורמות בשוק העבודה שיורידו את עלויות כוח האדם; במכון התקנים, שגורם לייקור מוצרים רבים, נדרשת רפורמה מרחיקת לכת; הסרת חסמי ייבוא תסייע להוריד את מחיריהם של מוצרים מיובאים, במיוחד בתחום המזון; וכמובן שוק הדיור שרושם עליות מחירים משמעותיות, ועוד צפוי להתייקר אפילו יותר.
