הקירבה הרעיונית של התקשורת הישראלית למחוזות השמאל ידועה לכל וקשה לערעור. במהדורות החדשות הטלוויזיונית, בתכניות הרדיו ובעיתונות הכתובה, אנשים המזוהים עם השמאל נותנים את הטון ושולטים בכיפה.
אך לא תמיד זה היה כך, בחינה היסטורית מראה כי רבים מיוצאי התנועה הרוויזיוניסטית, הגלגול המוקדם של הליכוד, היו מעורבים ומעורבבים בכלי תקשורת שונים. הפרופ' יחיעם ויץ מציין את עורכי מעריב הראשונים, אריה דיסנצ'יק ושלום רוזנפלד שלשניהם עבר מפואר בתנועה בבית"ר ואף באצ"ל. גם מנכ"ל העיתון גוטמן רבינוביץ היה מזוהה עם התנועה, ובכך מציין ויץ כי במשך 40 שנים שלטו בעיתון, שלעיתים אף היה הנפוץ המדינה, יוצאי תנועת הימין.
לא רק במעריב הימין הרוויזיוניסטי נטע שורש, גם ה"עולם הזה" הזדהה עם האופוזיציה, ולא בכדי הזכיר אורי אבנרי את העבר שלו באצ"ל ובהסתדרות הציונית החדשה. גם עורך ידיעות אחרונות במשך שנים רבות, הרצל רוזנבלום, היה עוזרו של ז'בוטינסקי וחלק מתנועה הרוויזיוניסטית ומהמחנה הימני באותה התקופה. באחד ממחקריו הראה הפרופ' אמיר גולדשטיין אף קשר בין "הארץ" וגרשום שוקן לבין גח"ל, עוד גלגול מוקדם של הליכוד, ודחיפת העיתון למען המפלגה בראשיתה.
על פניו אין פה תגלית מרעישה, הרי בעוד השמאל ההיסטורי טען בזכות אתוס של עבודת כפיים ועבודה חקלאית, הימין הישראלי היה בורגני וכתיבה עיתונאית הייתה חלק מה'אני מאמין' שלו. אולם המקום של הימנים בתקשורת דעך עם השנים. חגי סגל תיאר כי עם השנים יוצאי בית"ר התאימו את עצמם לדפוס השמאלני של התקשורת, ואלו שלא, נדחקו לעמודי הפובליציסטיקה.
כך במהלך השנים התמונה התהפכה במידה רבה, הימין החילוני או המסורתי עזב את האולפנים והניח את המיקרופונים והקולמוסים. במקביל החלו להשתלב בתקשורת אנשי הימין הדתי כתב העת "נקודה" שהחל להתפרסם בתחילת שנות ה-80 הפך ללא פחות מחממה עבור עיתונאים דתיים שנפוצו עם השנים על פני התקשורת הישראלית כולה. המאמר של אורי אורבך "הטובים לתקשורת" שפורסם בנקודה קרה לצעירים לפעול במחוזות התקשורת, ואולי גם גרם לשינוי מסוים בהיבט זה.
כך היום, אם נציב קלפי בנווה אילן, לא מופרך לשער כי נמצא פערי ייצוג עצומים למפלגות השמאל השונות. אך לא רק, הרי יש ימנים בתקשורת, אך רובם ככולם הדתיים. מכאן כי אנו נמצא גם פערי ייצוג לימינה או יותר נכון למחנה הדתי לאומי. לא רק השמאל שולט בכיפה, גם הכיפה מעט שולטת בה.
אם נעבור מהטלוויזיה לרדיו, לא נראה תמונה טובה יותר. בגל"צ שלאחרונה עולות קריאות לסגירתו, אין ימנים רבים בליין השידורים. נכון, עירית לינור וקובי אריאלי מקבלים שעה שלמה, אך הם לא מראיינים, אלא הם מדברים על דעותיהם, הם לא מייצרים חדשות או מתווכים אותם לקהל כפי שנעשה בתכניות החדשות האחרות. גם יומן הערב בהשתתפות האויב הגדול של התקשורת הישראלית, יעקב ברדוגו, היא רק תכנית אחת, חשובה ונשמעת, אך אחת בלבד, ועקב הדה-לגיטימציה שעברה את הנאמר שם לוקחים עם קורטוב של מלח.
המחנה הלאומי והליכוד זקוקים לפה בתקשורת, מול ייצוג היתר של דתיים ושל מפלגות השמאל השונות, ישנו ייצוג חסר עצום לקבוצה שאולי אף ניתן לאבחן אותה סוציולוגית. מעיניים ימניות אסור להשלים עם כך שעורכי חדשות מחפשים ימני ואוטומטית מביאים דתי. דבר זה פוגע במחנה הלאומי ובתחומי העניין התקשורתיים שלו ובאג'נדה הימנית המוצגת למול כל.
הייצוג הליכודי בתקשורת חייב להיות דומיננטי יותר ובמקומות חדשותיים יותר. למחנה הלאומי זה לא מספיק שאבשלום קור מדבר על בניינים, עיצורים וחסרי פ"נ בשעת ציוץ הציפורים. מה שצריך זה לא עיתונאים שידברו על חסרי פ"נ, אלא כאלו שיהיו פה וידברו את קולם החסר של 'מח"ל.
