ההודעות שהוציאו נפתלי בנט ויאיר לפיד עם כניסתם למשרדיהם מעידות על הפאניקה שתקפה אותם עם ההבנה של גודל האחריות. בנט באמצעות מפעיליו בעיתון "הארץ" תיאר את הכאוס שכביכול מצא במשרד ראש הממשלה, והחל לטוות את עלילת המסמכים הנעלמים. לפיד החזיק אחריו בהכרזתו ש"ההרס שמצאנו במשרדי הממשלה היה בלתי ניתן לתיאור".
התגובה של שני השותפים הבכירים לממשלה שהוקמה היא טבעית. אכן מדובר במשא כבד, אחריות עצומה והחלטות גורליות שעומדות על הפרק, אך הדרך שבה בחרו להתמודד עם האתגרים מדאיגה; במקום ללמוד את החומר ואת המשרד שבראשו הם עומדים בחרו בנט ולפיד בדרך של עיצוב דעת הקהל לכך שהאחראית למחדליהם העתידיים תהיה הממשלה הקודמת. במילים אחרות נראה שהם מודעים ליכולות השרים שמונו ולכן מחפשים את מי להאשים ומכינים מראש את האליבי שיסביר בעתיד את תפקודם המיניסטריאלי. הקונוטציה של מושג זה, "האליבי", אינה תלושה מאופי הממשלה החדשה ודרך הקמתה.
כאמור האחריות כבדה והאתגרים גדולים במיוחד למי שרגילים רק לצייץ, וגם לכאלה שהיו צריכים ללמד את הליכוד למשול ולא היה להם פנאי לנהל את משרדיהם. בממשלה החדשה הפנימו מהר שעם הקביים שנותנת להם התקשורת, בדמות סיקור אוהד, אי אפשר להגיע רחוק.
דבר אחר שמחפשים המרכיבים הימניים, לכאורה, בממשלה זו, הוא לגיטימציה, וזאת למרבה הפליאה ניתנת להם על מגש של כסף כמעט גם בכלי תקשורת ימניים. מגש זה ניתן מתוך תפיסה וגישה ש"ימינה" היא מפלגת ימין, אולם צעדיה הפוליטיים הוכיחו את ההיפך. ניתן לומר אולי שהטענה כי בנט רימה את בוחריו אינה מדויקת, זאת מאחר שנראה שיש מביניהם כאלו שרימו את עצמם. יתרה מכך הצהרותיה לפני הקמת הממשלה במהלך המשא ומתן וההפגנות נגדן מלמדות על מטמורפוזה רעיונית שעברה.
הדבר בולט במיוחד בטרמינולוגיה השמאלית שאימצו "ימינה" ו"תקווה חדשה" אשר הזכירה את הטרור המחשבתי ששרר במדינה לאחר רצח רבין ובתקופת ההתנתקות. חה"כ סילמן העלתה לגלי צה"ל הקלטה של עצמה מתקשרת בבהלה למשטרה מאחר והיא חושדת שעוקבים אחריה בכביש. הדהד אותה נפתלי בנט שסיפר על כך בשידור בטלוויזיה. לכל מי שהיה כאן בתקופת ימי אוסלו העליזים ורצח רבין הייתה תחושת דז'ה וו, והעובדה שאנשי ימין לשעבר אימצו את דפוס הפעולה הבולשביקי מלמדת על שינוי אידיאולוגי בסיסי. ישנה גם איזו סמליות בכך שמיקי לוי, מי שהיה אחראי על דיכוי הפגנות הימין נגד הסכמי אוסלו, ניצב עתה בראש הכנסת.
בכדי להדגים את אימוץ דרכי השמאל על ידי הימל"שים, אפשר לחזור לתקופת המאורעות של 1938-1936. באותם ימים פרסם השמאל, בהוצאת "מפלגת פועלי ארץ-ישראל", קונטרס בשם "הרביזיוניזם-סכנה לעם", שבפרק הראשון שבו נכתב כי "לא היו כימים האלה ימים רעים לישראל… ולא היו כימים האלה ימים טובים לבריונים ולמפלגתם… שפל לעם ולארץ – גאות למופקרים ולמפלגתם".
זאב אלקין שהאשים את נתניהו: "שלחת לביתי בריונים", שִחזר אף הוא דברים דומים שהפיץ השמאל על הימין לפני יותר משמונים שנה: "הפקרות, כזב ובריוניות שימשו בערבוביה והשלימו זה את זו. נשיא בית"ר, הדוצ'ה הגדול, משך בקצה אחד, ופרחחי בית"ר נענו והשתוללו בקצה השני…"
ניתן לטעון שהגישה של ימינה ותקווה חדשה היא חמורה ופסולה, אך זוהי זכותן הדמוקרטית ויש לכבד את בחירתם. מה שנראה בעייתי היא עצימת עיניים של אלו שראו בהן פעם שותפות לדרך ומסרבים לקבל ולהשלים עם השינוי האידיאולוגי שעברו מפלגות אלה.
חשוב להדגיש כי המבחן של ההתנחלות אביתר לא יוכל לשנות את חוסר הלגיטימציה המוסרית שמובנה בממשלה שקמה. בין שיגורשו תושביו וביתם יוחרב ובין שיאפשרו את התפתחותו. גם ההערכה המצערת שנתניהו לא היה מותיר את היישוב על כנו לא תשנה את מעמדה בעייתי של הממשלה בעיני המחנה הלאומי. נתניהו מעולם לא הסית נגד המחנה הלאומי. כך גם העובדה שהפקרת הנגב והגליל התרחשה במשמרת של נתניהו לא תוכל להכשיר את מכירת חבלי ארץ אלה בנזיד עדשים.
ממשלה שכל מרכיביה מדקלמים את המסרים של השמאל נגד המחנה הלאומי מקדמא דנא אינה יכולה לקבל הכרה ותמיכה מהמחנה הלאומי שאותו היא מעלה על המוקד.
