יש בעיה. כל השירים הרומנטיים נשמעים לי מנותקים. בשירים של צעירים כמו ג'יין בורדו אני אומרת חכו, חכו. "אז תבואי אליי, אני כאן להישאר… לא מפחדים להישבר" בואו חמודים, דברו איתי באיזה אוגוסט, כשאת אחרי לידה, כל הקייטנות של הילדים הגדולים יותר נגמרו, והוא יוצא למילואים. אתם לא רק תפחדו להישבר, אתם כבר שבורים לחלוטין. ואיך שהוא יבוא, אלייך או הביתה, את ממש לא כאן להישאר, את בורחת מהבית כדי לבכות בתור של הסופר על כמה שהחיים שלך קשים.
אבל מה שמפתיע אותי עוד יותר הם השירים המרגשים על זוגות שכאילו כבר תקופה ביחד. השיר של עידן חביב (שאכן חביב עליי מאוד) צעד אינספור שבועות במצעדים, ובאמת שניסיתי שבוע אחר שבוע לדמיין את הטקסט הזה מתקיים בפועל, ולא הצלחתי:
"את מכינה את השבת ומתפללת" – לא הבנתי את התחביר של המשפט הזה. על מה אני מתפללת, שהילדים יפסיקו לריב? שזה שאני נותנת לו משימות לא ינבח "למה אני?" שההיא שביקשתי ממנה לשפוך את הזבל לא תתחיל עם דברי הימים א' ב' ו־ג' של השוואות בין המשימות שהיא מקבלת ומבצעת למשימות של האחים שלה? אולי אני מתפללת ששבת תידחה בעוד שעה, כי לא משנה מתי היא נכנסת, אני לא מספיקה כלום. אם אני מתפללת זה רק שהילדה שתמיד מתעקשת לעזור, שהיא כידוע הילדה עם היכולות המוטוריות הנמוכות ביותר בבית, תשפוך לשם שינוי על השיש הלבן סתם מלח או סוכר, ולא קילו כורכום, שלא יצא משם גם לאחר מותי בגיל 120 בעזרת ה'.
"אני יכול להסתכל על זה שעות" – פעם שמעתי על בעל שהסתכל על אשתו שעות. שישי הוא הזמן ש"עדיין מזיעים ביחד" אם להתייחס לשיר הקודם. כולם מפרפרים, הוא קפץ ל"השלמות" במכולת 400 פעם ונבוך להיכנס בפעם ה־401 כי למרות שהיה רשום בפתק "כרישה", למרות שהיה רשום בווטסאפ *כרישה* ולמרות שהוא נשלח עם התינוקת עליו במנשא, אחרי שלימדתי אותה להגיד "כרישה כרישה כרישה" הוא שכח להביא כרישה. לזכותו ייאמר שהוא גם יזם והגדיל ראש והביא אבטיח. מה חבל שכבר קניתי אתמול, וכרגע אין מקום לסירים במקרר, כי הוא הפך למקשת אבטיחים. והרי אם לרגע, בטעות, הוא התיישב, שלא לומר עמד, ניצב ללא תזוזה, והסתכל עליי, זה לא היה שעות אלא שניות. כי מהמראה של פרצופי הזועף (לא עליו, בכלל על עצם הקיום כולו) הוא מיד נזכר במשימה הבאה. אז על איזה שעות אנחנו בדיוק מדברים פה?
"תראי, הפכנו להיות יותר דומים" – אומייגאד, בפעם הראשונה ששמעתי את השורה הזו ברח לי קפה מהאף מרוב צחוק. דומים? דומים? הלוא אם יש משהו שאני יודעת בוודאות בעת כתיבת הטור (לציון 17 שנות נישואין, אגב), הוא ששום דבר לא משתנה. וזה מדהים, איך 17 שנה ואותו הדבר בדיוק יכול להוציא אותי מהדעת. מה ביקשתי, שנזוז מהקפה אצל החברים כדי לא לאחר לארוחה שאנחנו מארחים? ותוסיפו על זה שלצער כולנו התחלתי בדיאטת 8-16 ההזויה, מה שאומר שאני במצב לא תחסום שור בדרכו לחלה עם טחינה ומטבוחה, כי השור לא אכל 16 שעות. מה ביקשתי?!?! אז אני זזה מוקדם, ועד שאתה מגיע (נכון, השארתי לך את הילדים, אני מודה, זה נתון שעלול לעכב) זה באיחור של 20 דקות, וכולם יושבים שלובי זרועות בספות בסראונד תזמורת קרקורי בטן. אז איזה דומים בדיוק הפכנו? אתה ממשיך להיות בקצב שלך, בנחת שלך. ורק מבקש שאני לא אפריע, ואני רק מבקשת להפריע, ולהניע ולזרז, כי נו כבר! עד מתי תתלבט של מי החולצת תנועה שאתה מקפל? יש רק שתי אופציות ושתיהן באותו חדר. אז דחוף את זה לסל כביסה איקאה תכלת השבור ובוא נתקדם.
"כשתחזרי כל יום תראי אותי בפתח" – האם בפתח אנחנו מדברים על ווטסאפ שנשלח ב־18:42 "בדרך הביץנ", שזה ניסיון להקליד בדרך הביתה, כשסוכם שאתה חייב להיות פה ב־19:00 כי אני יוצאת להופעה / פילאטיס / לבכות בסופר. עד כמה שידוע לי מקום עבודתך נותר 53 קילומטרים מפה, אז בפתח של איפה אתה בדיוק כל יום???
אז תקשיבו לי, זוגות צעירים, אל תאמינו לשירים. ואל תשאפו אליהם. תמצאו שיר שאתם באמת מחוברים אליו, לכל מילה, ותאהבו אותו ותאהבו את עצמכם (נגיד שלנו: תיקח ת'מטאטא ותתחיל לטאטא אני עשיתי תה אז אתה תטאטא). כי את השיר הספציפי שלכם אף אחד לא יוכל לנגן ולבטא במילים, הוא באמת רק רק שלכם.
