מהדורות החדשות של ערוצים 11 ו-12 עסקו אמש בדקות הראשונות במה שכונה "הקרב על מצעד הדגלים" ובסכנות הטמונות בקיומו במתווה הלא אחראי שכולל הליכה באחד הרחובות המרכזיים בעיר הבירה של ישראל ובמעבר בשער שכם.
לא צריך להיות מצביא גדול או יוצא סיירת מטכ"ל כדי להבין את האבסורד הביטחוני הטמון בהחלטה לקפל את דגלי הלאום בלב ליבה של בירת המדינה. שוב ושוב חזרו הכתבים על כך שסכנת הסלמה מרחפת מעל ראשינו, בירושלים ובעזה, ברחבות הערים המעורבות וברחבי יהודה ושומרון. את החולשה שלנו האויבים מריחים מקילומטרים. במקום להתמודד עם הטרור ולמגר אותו, נראה שדווקא הרעיון להוריד את הראש ולתת לחמאס לנהל את ירושלים יותר קוסם לרבים.
יכול להיות שבמקרה הזה למערכת הביטחון עדיף להיות חכמה ולא צודקת, אבל האירוע כזכור לא מגיע בחלל ריק. במזרח התיכון כל מצמוץ, בטח כזה שמחזק את ניצחון חמאס בסבב שרק עתה נגמר, יעלה ביוקר. מול הבערת השטח כביכול לא עומדת גאוות נעורים מטופשת להניף את הדגל דווקא בשער שכם, אלא סכנה ביטחונית גדולה יותר.
לטענות שעלו כי מדובר בפרובוקציה שמטרתה להבעיר את מדינת ישראל ולמנוע את הקמת הממשלה השיב נתניהו כי עם כל הכבוד לבנט, הפעם מדובר במאבק מול חמאס. צודקים נתניהו ואוחנה שישראל חייבת לקיים אירוע ושאין להיכנע לתכתיבי החמאס, גם אם רווח פוליטי כזה או אחר מונח לצד העמדה הזאת – היא נכונה. אולם חשוב להזכיר, מי שדרדר את המצב לשפל בו בכלל מתקיים הדיון הזה הוא מי שהחזיק בהגה המדינה בעשור האחרון ולאורך השנים נמנע מלנסות ולהניף דגל ניצחון אלא בחר שוב ושוב ב"ניהול הסכסוך".
בהתחשב בכך שנתניהו כנראה לא הפך את חברבורותיו בימים האחרונים לכהונתו ובכך שאנחנו לא בדרך לשינוי מרחיק לכת במדיניות כוחות הביטחון, לא בטוח שזה שווה את כאב הראש. אחרי הכול מדובר בסך הכול בעוד מראה שמשקפת את מצב השפל של המשילות בסביבה, מדינה שמתקשה להגן על תהלוכה בה מונפים דגליה נמצאת בבעיה.
ושתי נקודות קצרות לסיום: 1. לאירוע קוראים ריקודגלים, כמו שמגיעים לסניף בני עקיבא עם כחולבן. ככה זה בציונות הדתית, אוהבים הלחמים מטופשים. 2. הגיע הזמן שמישהו יגיד את זה בקול: ביטול האירוע פירושו מכה ניצחת לשוק השידוכים הדתי לאומי.
