היה מאוד מרגש להגיע סוף סוף לתיאטרון ירושלים דווקא לפתיחה של פסטיבל ישראל בחגיגות ה־60 שלו. האולם היה כמעט מלא וההתרגשות ניכרה על פניהם של כל הבאים. אחרי שנה פלוס בה ספג ענף התרבות מכה קשה – הוא חוזר ובגדול. באמת רגע שאינו מובן מאליו. דפדוף בתוכנייה העבה והמושקעת הבטיח ערב שלא יישכח עם שמות מוכרים יותר ומוכרים פחות במגוון של אמנויות.
האור באולם כבה, הערב התחיל בברכה קצרה, ומלווה במחיאות כפיים סוערות עלתה קרן פלס לבמה ושרה שיר שכתבה על תקופת הקורונה בהשראת תמונות של חולי ונפטרי הנגיף שצילם הצלם זיו קורן בבתי חולים. השיר בליווי התמונות היה מכמיר לב, וסיכם את התקופה שהספקנו כבר לשכוח. אך מיד כשהסתיים השיר האווירה הנרגשת, תחושת ההודיה והשמחה על החזרה לשגרה פגו להן, ואת מקומן תפסו מופעים הזויים בכל קנה מידה שעלו לבמה אחד אחרי השני.
רקדנית שצווחת במרוקנית ומניפה את השיער בפראות מצד לצד, מה שגרר מבטים תמוהים מהקהל; במאי שבחר להעביר מסר באמצעות החשכת האולם וסגנון דיבור מונוטוני שהפילו תרדמה גם על מי שישן שלוש שעות בצהריים; קליפ וידאו שמציג אינהלציה של אדם לא מוכר שלא הצליח אפילו במעט לעורר תחושת מחנק כמצופה, אלא עורר צחוק מלא בנקיפות מצפון, ועוד מופעים הזויים, כאמור.
בסיום האירוע אנשים יצאו לאט־לאט מהאולם, וביציאה מהתיאטרון נשמעו לא מעט פרצי צחוק וחיקויים. האם זו התרבות שכאבנו עליה? האם זו האחת שחרטנו על דגלנו? בתור מי שאוהבת מחול מודרני, אוהבת אמנות מודרנית על שלל גווניה, ומאוד אוהבת הצגות תיאטרון וקליפים, לא יכולתי למצוא שום קשר, עניין וטעם במופעים.
ייתכן שהתכוונו לייצר מופע אמנות למיטיבי לכת, אך עדיין מדובר בפסטיבל ישראל, שאמור לייצג את האמנות והאמנים הישראליים ולחגוג את התרבות שלנו. הוא לא יכול להיות כל כך מנותק. ודאי שיש מקום בערב כזה לכל האמנים ולכל הז'אנרים, אבל רק בתנאי שיש ייצוג לכולם, שכן מתוך שמונה קטעים היינו מצפים לגיוון משמעותי יותר, מלבד הופעתה של פלס, כזה שיהווה מכנה משותף רחב יותר לקהל הישראלי.
האבסורד במצב הזה הוא שכל קריאת תיגר על האמנות מעוררת זלזול, ומציגה את המבקר כאדם שאינו מבין בתרבות ברמה גבוהה. וכך, בדיוק כמו בספר הילדים המפורסם, כולנו מוחאים כפיים לבגדיו של המלך העירום. העיקר שלא יקראו לנו טיפשים.
