אסון רציחתו של הילד עידו אביגל משדרות בידי מערך הרקטות של חמאס גרר שינוי דרמטי בהנחיות המיגון של פיקוד העורף. אלוף אורי גורדין המליץ השבוע לעבות את לוחות הפלדה בחלונות הממ"דים ביישובי עוטף עזה ל־32 מילימטרים – כמעט כפליים מהעובי הקודם של הלוחות (18 מ"מ). בהודעת דובר צה"ל נאמר כי "ההמלצה מתבססת על ממצאי התחקיר שנערך בפיקוד העורף בעקבות האירוע הטראגי שבו רסיס שחדר את חלון הממ״ד בשדרות, וכן על דו״ח מודיעיני מעודכן שמסתכל קדימה על יכולות אמצעי הלחימה של ארגוני הטרור".
זו התפתחות ביטחונית ותקציבית מרעישה שלא זכתה בתשומת הלב הראויה רק בגלל המשבר הפוליטי. יישום הנחיית האלוף גורדין יעלה מיליארדים, וכמובן לא יהיה סוף פסוק. כשחמאס יצליח לשכלל פעם נוספת את העוצמות הרקטיות שלו, ישראל תיאלץ לעבות פעם נוספת את לוחות הפלדה שלה, וחוזר חלילה. ״אנחנו מחויבים להגנתם של אזרחי ישראל ופועלים כדי להבטיח שלרשותם יעמדו אמצעי המיגון הרלוונטיים ביותר בהתאם לאיומים המתהווים", התחייב מפקד פיקוד העורף.
עד מתי ועד איזה עובי? עד בלי די, חלילה. תהליך המיגון של ישראל עבר תאוצה דרמטית בדור האחרון. הבטונדות הראשונות שהוצבו פה עוד בשנות השמונים בעקבות פיגועי ההתאבדות של חיזבאללה בלבנון, והממ"דים שהחלו להיבנות בעקבות מלחמת המפרץ – הפכו בינתיים למערך ביצורים לאומי. בלב הארץ צמחה בתקופת שרון גדר באורך מאות קילומטרים. סביב רצועת עזה נחפר בעידן נתניהו מכשול בטון אלקטרוני למניעת חדירות תת קרקעיות. בין לבין פותחו גם מערכת כיפת ברזל, שרביט קסמים, חץ 2 וחץ 3. חשיבותו של פיקוד העורף עצמו, אגף מטכ"לי זניח לשעבר, שודרגה פלאים. כבר לא קשה לדמיין את היום שבו נזכיר אותו בנשימה אחת עם חיל האוויר או לפחות זרוע היבשה.
אלא אם כן נחשב מסלול מחדש. ההמלצה לעיבוי חלון הממ"ד היא חלון הזדמנות לרענון תפיסת הביטחון הישראלית. יותר התקפה ופחות הגנה; העברת הלחימה לשטח האויב במקום התחפרות בשטחנו. כיפת ברזל והגדר התת קרקעית בעזה אמנם הצילו חיי אדם רבים במערכה האחרונה מול חמאס, ובעזרת השם גם יצילו במערכה הבאה, אבל לאורך שנים צורכי המיגון שלנו עלולים להתרחב באופן שיהפוך את ישראל לבונקר, יקיז ממנה תקציבים אדירים וישאיר בידי האויב את שרביט הניצוח על תזמורת האזעקות. היסטוריון עתידי יעיר ביובש שהיהודים הפכו לעם קשה עורף במובן הרך של המונח.
