ההתפתחויות הפוליטיות בישראל והצטרפות מפלגת רע"ם של מנסור עבאס לגוש לפיד-בנט היא לא פחות מאשר רעידת אדמה של ממש בפוליטיקה הערבית בישראל.
אמנם זו לא הפעם הראשונה שבה תהליך מסוג זה מתרחש – המפלגות הערביות מד"ע וחד"ש אפשרו את כהונת ממשלת רבין השנייה במשך תקופה של כשנתיים (ספטמבר 1993 – נובמבר 1995), אולם הפעם הסיטואציה שונה לגמרי. בשונה מממשלת רבין השנייה, שהעמידה במרכז סדר יומה את התהליך המדיני עם הפלסטינים ותמיכת המפלגות הערביות נועדה בסופו של דבר לאפשר את המשכו, התמיכה של רע"ם בממשלת לפיד-בנט נעשית בהקשר אחר. היא אינה מהווה את נקודת החיבור הפוליטית בין הצד הערבי לבין הצד היהודי אלא פרדיגמה חדשה בפוליטיקה הערבית, שמבקשת לעמעם את פוליטיקת הזהות הוותיקה ואת סדר היום הקלאסי של המפלגות הערביות, כמו זה בשנות התשעים של המאה הקודמת, שנשען על מאמץ לקדם את נושא השוויון הפוליטי לטובת פוליטיקה תועלתנית.
מדובר בפוליטיקה שתולה את עיקר יהבה בקידום מודל השילוב הכלכלי של המגזר הערבי ומבקשת אגב כך להתחבר לשיח הכלכלי-חברתי הישראלי שקנה לו דומיננטיות בשנים האחרונות, היא מבקשת גם להתחבר למדיניות ממשלות הימין, שביקשו להוביל את תהליך איחוד הכלכלות הערבית והיהודית לטובת הגדלת התוצר המקומי הלאומי והפחתת היקף ההוצאה הממשלתית על קהילות מוחלשות, דוגמת זו הערבית (והחרדית) בישראל.
התקדמות ניכרת בקידום המודל התועלתני-כלכלי נרשמה בשנים האחרונות, דבר שהביא גם לתהליך צמיחתו של מעמד ביניים ערבי. אבל הוא גם דחף את הפוליטיקה הערבית למשבר עמוק לנוכח דרישת מנסור עבאס להפוך את המודל התועלתני לאידיאולוגיה מוכרזת המקפלת בחובה נכונות לשיתופי פעולה גלויים עם הפוליטיקה היהודית על כלל אגפיה.
עמדה זו של מנסור עבאס, שהושפעה גם מהפיכתו של המודל התועלתני לאבן פינה בהגדרת היחסים שבין ישראל לגורמים במזרח התיכון ("הסכמי אברהם"), סימנה קריאת תיגר ברורה על המנהיגות הערבית הוותיקה במגזר הערבי שנשענה מאז שנות השבעים של המאה העשרים על מפלגת חד"ש. זו מנהיגות שזוהתה עם האליטה החילונית-אינטלקטואלית וייצרה קו רעיוני דואלי שנשען על הזדהות עם הנושא הלאומי-הפלסטיני לצד מאמץ לקדם סוגיות אזרחיות הנוגעות למיעוט הערבי. תחת זאת, העמידה רע"מ של עבאס תפיסה רעיונית חדשה שהתכתבה פחות עם האליטה הערבית ויותר עם קבוצות בתוך החברה הערבית שראו בסדר היום הכלכלי מענה למצוקותיהם ומאווייהם.
אין פלא כי מקורות התמיכה הפוליטיים של רע"ם במגזר הערבי לא היו במוקדים הגדולים של נצרת ואום-אל-פחם בצפון המדינה, אלא בקרב מגזרים מוחלשים, דוגמת זה הבדואי בדרום הארץ. הצלחתו היחסית של עבאס בסבב הבחירות האחרון המחישה את נוכחות גישתו הרעיונית בתוך הרחוב הערבי, אבל בה בעת, האירועים האלימים שהתחוללו במאי 2021 בערים המעורבות המחישו לא פחות את נוכחותה של פוליטיקת הזהות הוותיקה בקרב גורמים ערביים. עתה, חתימת ההסכם בין רע"ם של מנסור עבאס ובין לפיד-בנט הופכת את הראשון למנצח הגדול של הפוליטיקה הערבית ולמי שלקח את ההימור הנכון, ודאי ביחס ליריבים הפוליטיים של הרשימה המשותפת.
הרשימה המשותפת לא רק התפרקה והתרסקה אלקטורלית בבחירות האחרונות, היא גם מצאה את עצמה משקיפה בעיניים כלות על היריב הפוליטי – לשעבר השותף – שמצליח לעשות את מה שכשלה הפוליטיקה הערבית במשך עשרות השנים האחרונות. ההסכמים הקואליציוניים בין רע"ם לבין מפלגות הממשלה טומנים בחובן הבטחה להמשך תהליך איחוד הכלכלות שהוביל בנימין נתניהו בעשור האחרון, ובייחוד להמשך תוכנית החומש (החלטה 922) מדצמבר 2015, כמו גם מהלכים נוספים, דוגמת הטיפול בסוגיית הפשיעה והסדרה (ולו חלקית) של מעמד הפזורה הבדואית בנגד, דבר שמהווה קריצה ברורה למצביעיו הפוטנציאליים של מנסור עבאס. מימוש, גם אם חלקי של ההבטחות הללו, יהפכו את רע"ם למפלגה הפוליטית הגדולה והמשמעותית במגזר הערבי על חשבון היריבים הפוליטיים חד"ש, בל"ד ו-תע"ל, לא כל שכן התנועה האסלאמית – הפלג הצפוני שהוצאה אל מחוץ לחוק על-ידי המדינה. מבחינה זו, מדובר בשינוי עמוק בדמות הפוליטיקה הערבית אבל זהו גם שינוי ברעיון המסדר שלה.
במציאות שבה מידת הלגיטימיות בציבור היהודי לשיתוף פעולה עם רע"ם עדיין מוטלת בספק, האתגר של עבאס יהיה להמשיך ולתעל את סדר היום לתוך התלם הכלכלי-תועלתני. זאת, תוך שמירה קפדנית על ריחוק מסוגיות שעלולות לטלטל את הפוליטיקה הערבית חזרה לעולם הזהותי המוכר. ממדי הקונפליקט והמתח הבסיסיים עלולים לצוץ מחדש על חשבון ממדי התועלת ושיתופי הפעולה הפרגמטיים. מן הסתם, יריביו הפוליטיים של עבאס ברשימה המשותפת לא יקלו עליו את המשימה, ולא מעט יהיה תלוי במגמות האזוריות. סבב הלחימה האחרון ברצועת עזה היה ספוג בסמלים לאומיים ודתיים. המגמה הזו המחישה שהפוליטיקה המזרח תיכונית קרובה לצעוד בחזרה לתוך עולם פוליטיקת הזהות הוותיקה.
