זה היה ערב שבת, אכלו אצלנו שני זוגות חברים, מאתיים אלף ילדים בחצר, ואנחנו נהנים משיחה רגועה של מבוגרים בלבד. ואז אחת הבנות חזרה עם זוהר על הידיים ועם דם בכל מקום. היא פתחה את הגבה, לא היה ספק. התחיל הדיון מה עושים, מישהי הציעה לרוץ לאחות שגרה מרחק חמש דקות ריצה עם תינוקת מדממת על הידיים, מישהו הציע את הכירורג הצעיר שגר ליד ואני בטיפשותי הצעתי לנסוע מהר לבית החולים. שבוע וכמה תפרים לאחר מכן ישבתי עם בעלה של רופאה דתייה שגרה בקהילה די דומה לשלנו וסיפרתי לו על זה. "את יודעת כמה סיפורים יש לי?" הוא אמר. במשך כעשר דקות הוא לא הפסיק לספר על סיפורי ניסים, וחנק, ודרמות שמגיעים אליה. "אבל רגע", הקשיתי, "ותמיד־תמיד זה חירום?" "האמת שלא תמיד, אבל אולי לזה שמגיע זה חירום. הכי כואב לי זה כשבאים כשהיא עייפה או אחרי משמרת, שובר לי את הלב להעיר אותה".
אז עשיתי את מה שאני הכי אוהבת ויצאתי בסקר אקדמי ויסודי, כלומר שאלתי את העוקבים שלי באינסטגרם אם הם או בני זוגם מתחום הרפואה, ואם כן – האם יש להם סיפורי קצה. מבול הסיפורים כמובן לא איחר להגיע.
"אני חובשת באיחוד הצלה ולא מעט אנשים בקיבוץ יודעים זאת. לילה אחד אני קמה מהספה ובדרך למקרר אני שומעת מישהו קורא בשמי ולא מבינה מי מדבר איתי. פתאום אני קולטת שבחלון מולי עומד אבא עם הילדה שלו בידיים ומבקש שאצא לבדוק אותה כי היא עיקמה את הרגל. מאז אני מקפידה לסגור וילונות כשיורד החושך במקום לקבל מיני התקף לב".
"אבא שלי חובש במד"א. ההורים שלי התחתנו במושב שהקימו. בליל החתונה, נשמעה דפיקה על הדלת – אדם שנעקץ על ידי עקרב וחשב שליל הכלולות של ההורים שלי זה אחלה טיימינג לטיפול רפואי… אבא שלי אשכרה נסע איתו למיון (כי קשה מאוד למצוא מישהו אחר שיעשה את זה) והשאיר את אמא שלי בלילה הראשון לבד… למטופל שלום, העקרב בטח כבר מת ואמא שלי עדיין מתעצבנת על אבא שלי שהיא נשואה למד"א יותר משהיא נשואה לו".
"תוך כדי ישיבת ועד שהייתה אצלי בבית, פתאום דופקים בדלת. ד', תושב היישוב שפתח את הגבה תוך כדי משחק כדורסל, בליווי כמה גברים מזיעים וסרחוניים, כשאיתם אחות שגם היא תושבת היישוב. 'יש מצב שתדביקי לו ביחד איתי?' היא שואלת. שתינו, אחיות, שלא כל כך יצא לנו להדביק באותה תקופה אבל נרתמנו למשימה. ד' מתיישב בכיסא וכיאה לאחיות ששומרות על כללי ההיגיינה שמנו כפפות, האחות השנייה תופסת את הגבה, ואנוכי את הדבק. מתחילות בהדבקה. ממתינות מספר שניות שהדבק יתייבש ואז שתינו בהלם ורגע אחר כך מתפוצצות מצחוק. וד' נותר לו בכיסא, מזיע למוות, כששתי כפפות תלויות מתנפנפות לו מהגבה".
סיפורים מביכים, סיפורים עצובים וגם לא מעט סיפורים חוצפניים. ואני שואלת את עצמי, האם נהגו מגזרינו לפנות בשבת לרופאים רק כדי למנוע חילול שבת? אם כן, אז למה פונים גם בימות החול? האם נוהגים לפנות כי זה פיקוח נפש? כי אם כך, למה לא לגשת לרופא שיניים באמצע קידוש חתנים ולפתוח פה מלא לקרדה?
ומה אם זה היה אחרת? לו רק היה קוד פנים־יישובי, שיקבע מתי באים ואיך באים. אולי צריך לנסח ביחד, אנשי הרפואה יחד עם מנהיגי הקהילה, קוד חברתי שיהפוך את כל העניין לנעים יותר.
פניתי לרחלי שפירא, חברתי מכפר־הרא"ה. רחלי כיום עובדת כנציגה רפואית בחברת "גד מדיקל", אבל יש לה ניסיון ממד"א ירושלים, הייתה אחות חדר מיון בהדסה עין־כרם ועוד. כשאני שואלת אותה אם לא נמאס לה לקבל הורים מבוהלים ותמונות של חתכים והפרשות, היא צוחקת.
כאחות שגרה במושב שבו כולם מכירים את כולם, שהעזרה ההדדית בקהילה היא דבר יומיומי, ספרי לי כמה סיפורי קצה.
"יש הרבה, לדוגמה בערב ליל הסדר האחרון. אני מתלבשת ומתארגנת להכין שולחן חג, ושומעת צרחות מבחוץ. הבת שלי נכנסת חיוורת הביתה ומספרת שהבן של השכנים נפל מגובה רב. שולחן הסדר עוד לא ערוך והאורחים כבר בדרך אליי. רצתי החוצה ומצאתי את הבן של חברים טובים שלנו שכוב על הרצפה בוכה וברגל חתך גדול ופעור, שנראה לי עם עצם חשופה. ראיתי שאין דימום רציני ושהילד בהכרה מלאה, ונרגעתי. האם אמרה שתיקח אותו ברכבה לבית חולים. ואני, כמו שתמיד אני עושה במקרים כאלה, אמרתי שבמקרה של נפילה מגובה כזה ועם פציעה עמוקה כזו כדאי לפנות את הילד באמבולנס ולא ברכב פרטי. היו לי ייסורי מצפון שאני שולחת את חברתי הטובה לבלות את ליל הסדר בחדר מיון. עלו לי ספקות שאולי טעיתי ורק דמיינתי בחושך שרואים שם עצם, ואולי הוא לא היה חייב מיון ממש עכשיו, הרי עם חתך אפשר לחכות בגדול כמה שעות עד תפירה, יכלו לשבת יחד לליל הסדר ואחר כך לנסוע. ואולי לא היו חייבים אמבולנס והיא הייתה יכולה לקחת אותו ברכב הפרטי. איזו הקלה הייתה לי כשהבנתי במוצאי החג, שמה שראיתי בחושך אכן הייתה עצם חשופה, שזה בעצם מצב שעלול לסכן חיים".
לרוב אנשים יודעים להבדיל בין מקרה של סכנת חיים מיידית שמחייבת קריאה לאמבולנס ובין כל דבר אחר שאפשר להרגיע באקמול או בנורופן או בסתם חיבוק ונשיקה ולחכות כמה שעות עד שפונים לרופא
ברור שיש מקרי חירום אמיתיים שבהם מדובר בהצלת חיים של ממש. אבל מה בנוגע לכל השאר? מה עם המקומות בהם מדובר רק בנוחות ותו לא? כשחיפשתי אנשים מתחום הרפואה, רופאה אחת סירבה להתראיין מחשש שזה יגרום לאנשים להפסיק לשאול שאלות. את אותו חשש העלתה גם ד"ר רחל ירדן, מומחית ברפואת משפחה:
"אני מתגוררת ביישוב מקסים בשכונה נהדרת, לא מרגישה שמטרידים אותי הרבה או יותר מדי, יש אצלנו בקהילה המון אנשים שתורמים ומתנדבים בשמחות וגם בקושי, ומבחינתי זו התרומה שלי לקהילה. אני שמחה לענות לשאלות ולא רוצה שבעקבות הכתבה אנשים יפסיקו לשאול ולפנות. אבל הייתי רוצה לספר מה עובר בראש של רופא כשפונים אליו לגבי התייעצות לא דחופה לגבי כאבי גב כרוניים, כאבי בטן וכדומה. כאשר מטופל מגיע למרפאה, הבירור הרפואי כולל אנמנזה, בדיקה גופנית ובדיקות עזר. באנמנזה מבררים את הסיפור לעומק כולל מה שמכונה 'דגלים אדומים', ורופא מנוסה יודע לרוב לאחר סיום הבדיקה האם הסיפור מדאיג או לא. אבל כששכן מתייעץ איתי ביציאה מבית הכנסת על הכאב בברך שיש לו חודשיים, אני לא יכולה לשאול את כל השאלות שהייתי שואלת במרפאה, מכיוון שהוא לא מצפה לשאלות מעמיקות כאלו וגם בגלל שלעיתים קרובות יש עוד נוכחים מסביב, אז זה ממש לא מתאים. אני גם לא אבצע בדיקה פיזיקלית באמצע הרחוב. לכן היכולת שלי להגיע למסקנה רפואית מבוססת לוקה בחסר. התייעצות המבוצעת ברחוב או בווטסאפ מכונה 'רפואת מסדרון' והיא תמיד טובה פחות, יש גם טעויות רבות שיכולות לקרות. קרה לי לא פעם שהמלצתי על טיפול אנטיביוטי ואז מצאתי את עצמי רצה אחרי השכן כדי לוודא שהוא לא רגיש לאנטיביוטיקה, פספוס כזה לא יקרה במרפאה. ההתייעצות גם לא נרשמת בתיק הרפואי ומקשה על הרצף הטיפולי. בנוסף, צריך לזכור שייעוץ מרופא שהוא חבר – כמו ייעוץ מרופא שהוא בן משפחה – הוא תמיד מורכב יותר, ומתערבב שם העניין האישי שמקשה לעיתים לקבל החלטה אובייקטיבית".
נו, אז אם היית צריכה לנסח כללים, בכל זאת מתי ומתי לא?
"לא יודעת אם כללים, אבל יש כמה דגשים: הדגש הראשון והחשוב שלי – בפנייה לרופא מומלץ להבחין בין מקרים דחופים לבין התייעצות רפואית שאינה דחופה. אם אתם רוצים להתייעץ לגבי מקרה שהוא לא דחוף אתם מוזמנים בערב, כשיש זמן, נשב בנחת ולא על הדרך, ואם אתם מטופלים שלי – תור מסודר עדיף על פגישה בסופר. אני שמחה לקבל עדכון אחרי הטיפול ולשמוע איך הסתיים, זה חשוב לי מאוד. בנוסף, הרבה פעמים אני משאילה משחה או תרופה, ואנשים מחזירים ופעמים רבות גם קונים תרופה חדשה שיהיה לבא בתור".
ד"ר דוד שלר, מומחה ברפואת המשפחה, מספר: "כיום אני גר בירושלים בשכנות למנהל מחלקה פנימית, אז אני לא מאותגר הרבה. אבל בתקופה שבה גרנו בעתניאל היו הרבה סיפורים. אחד המקרים הזכורים לי הוא ילד שבאופן קבוע היה רב עם הילדים שלי ובעקבות זה גם מערכת היחסים עם ההורים שלו הייתה מתוחה. ובכל זאת זה לא הפריע להם לבוא כי הילד שלהם נחבל או לשאלה רפואית לא דחופה אחרת. באותה תקופה לא היה לנו חדר עבודה בבית, וכל הבדיקות נעשו בסלון או באחד מחדרי הילדים. אז במקרי חירום שהיו בלילות שבת, האמהות של הילדים החולים העדיפו לא להתלבש, לשים כיסוי ראש ולצאת מהבית, ולכן שלחו תמיד את בן הזוג עם הילד החולה. מה לעשות שכשהוא היה מגיע, אז אשתי הייתה צריכה לשים את כיסוי הראש ומשהו מעל לפיג'מה או להסתגר בחדר. ומילא אם זה היה נגמר במהירות, אבל לרוב האבא כמובן לא ידע לענות על השאלות – מתי התחילה המחלה ומה בדיוק הייתה הבעיה, והיה צריך ללכת ולחזור כמה פעמים עד שנמאס לי וביקשתי להבא לשלוח את האמא עם הילד. האירוניה היא שבדיוק כשהילדים שלי היו צריכים ממש עזרה רפואית בשבת, אז אני לא הייתי ביישוב. הייתי מאושפז אחרי ניתוח שעברתי, ובאותה שבת אשתי מירי והילדים נשארו בעתניאל. בתי נפלה ופתחה את השוק באופן שדרש תפירה. מירי לקחה אותה לדפנה מאיר הי"ד ובמקום לפנות אותה לשערי צדק לתפור את הרגל ולהמשיך לבלות איתי את השבת, דפנה החליטה לתפור את הפצע.
"בזמן הסגרים של הקורונה, אנשים פחדו לבוא למרפאות וגם בהתחלה נאסר לבוא במקרים לא דחופים. ככה למדו להתאפק ולא לפנות ישר לרופא כשיש כמה שעות חום. הבינו שלא צריך לרוץ על כל שטות. קיווינו שזה יימשך כך אחרי הקורונה, אבל כמו בכל שאר הדברים כנראה המצב לא ממש ישתנה. גם בפן הרפואי השבת גורמת לנו לעצור מעט את המרוץ, ומאפשרת לחשוב לפחות עוד פעם אם באמת צריך ישר לרוץ לרופא או שאפשר לחכות קצת. לרוב אנחנו יודעים להבדיל בין מקרה של סכנת חיים מיידית שמחייבת קריאה לאמבולנס ובין כל דבר אחר שאפשר להרגיע באקמול או בנורופן או בסתם חיבוק, ממתק ונשיקה ולחכות כמה שעות עד שפונים לרופא. באופן כללי, אנחנו כמו כל אדם אחר ביישוב ששמח לעזור לאחרים, השאלה היא רק בתזמון".
גם מד"ר שלר ביקשתי לנסח כללים כדי לשפר את שגרת חייהם של אנשי הרפואה, ואלו תשובותיו:
* אם מתלבטים אם לנסוע למיון או לא, זו סיבה לפנות. אם יש לחולה תסמינים כבר כמה ימים ועכשיו זה רק נמשך ללא שינוי, אין סיבה לפנות לבדיקה בשבת.
* שהאמא תיקח את הילד לבדיקה. לא לשלוח את הבעל! גם מתחשב יותר ברופא/ה והמשפחה וגם ברוב המקרים, הרבה יותר יעיל.
* לא לשלוח ילד מתחת לגיל 18 לבד לרופא.
* אם מדובר בענייני רפואה שאינם דחופים אין הצדקה לגשת לשיחה עליהם בזמן התפילה.
* אנחנו לרוב לא מכירים את התיק הרפואי הקבוע שלכם. ואם כבר החלטתם לפנות אלינו למרות שאנחנו שכנים, נא לא להסתיר דברים מביכים שיכולים להשפיע על הטיפול או על ההחלטה.
* נא לעדכן אותנו אחר כך מה היה. אנחנו גם לומדים מזה אבל בעיקר ישנים טוב יותר בלילה כשאנחנו יודעים שלא טעינו ושהצלחנו לעזור.
