בימים שאחרי סבב לחימה, ראוי והגיוני לשדר כתבות שקשורות לאירועים האחרונים. לעכל ביחד את הטראומות, לבנות את מהלך הסיפור של הפרק הזה בהיסטוריה של מדינת ישראל. אבל איכשהו, במהדורה המרכזית של חדשות 12 אמש (ב') זכרו רק אירוע אחד: הלינץ' הנורא שעשו פורעים יהודים בנהג ערבי בבת־ים.
יש מקום לכתבה כמו זו, של ציון נאנוס, היא חשובה מאוד. סעיד, הקורבן של אותה תקיפה, הוא אדם מרשים, משכמו ומעלה. לאורך כל הכתבה סעיד מפגין גדולה של ממש ביחס אל האירוע, במילים שלו על תקווה לחזרה לחיים ולאמונה בטוב.
פצעיו של סעיד מחלימים, ומגיע לו לקבל מהחברה הישראלית חיבוק והכרה. אין הצדקה לאלימות, ומי שנגע בשערה מראשו של אזרח תמים צריך לתת את הדין ולקבל את מלא חומרת העונש. אבל הוא לא קורבן יחיד במערכה – ואת זה היה נראה שקצת שכחו.
בפרספקטיבה תקשורתית, ימים ספורים אחרי שמדינת ישראל נכנסה להפסקת אש, במהדורה המרכזית לא מצאו מקום לדבר עם ניצולים יהודים מלינצ'ים, או עם בני משפחה של כאלה שלא שרדו כדי לדבר. גם תושבי הדרום, שאוספים את שברי בתיהם ואת רסיסי נפשם, לא זכו להתייחסות. לא סביר בעליל שהסיפור היהודי פשוט נעלם מהמהדורה.
יש סימטריה, אין סימטריה – זה הדיון של אתמול (ואין). צריך לדבר על כיצד מקבעים תודעה. השאלה היא מה הנרטיב אותו בוחרים לשדר. איפה הוא מתחיל ולאן הוא שואף להגיע. מי גיבורי הסיפור, על מי ממשיכים לדבר גם אחרי שוך הקרבות ומי נשכחים יחד עם האזעקות שגוועו. במהדורה המרכזית אמש בחרו לקבע נרטיב שמורכב באופן די בלעדי מסיפור הלינץ' בבת־ים.
ספר דברי הימים של ישראל נכתב בין השאר מכותרת לכותרת. על כתפיהם של עיתונאים ועורכים מוטלת האחריות לא רק על המהדורה הנוכחית, לא רק על השיח בסלון הביתי באותו הערב, אלא גם על בנייה של התודעה ההיסטורית. ואם תשב היסטוריונית בעוד 300 שנה, ותנסה ללמוד מהמהדורה של אמש מה קרה ברחובות ישראל בימי "שומר החומות", התמונה שהיא תקבל תהיה מעוותת להחריד.
