כמה ימים אחרי אסון מירון, נזכרתי בסיפור שקרה כשהייתי תלמיד בשנה השנייה בישיבה קטנה, שיעור ב׳ מה שנקרא. זה קרה בערב ראש חודש אדר ב׳ ותיכף תבינו למה אני זוכר את התאריך בכזה דיוק. באוויר הייתה התרגשות לקראת שבת. פעם בשנה היינו נוסעים כל תלמידי הישיבה, רבניה ובני משפחותיהם לשבת בצפון. יוצאים באוטובוסים ממוזגים בשישי בבוקר, עוצרים לאיזה מסלול הליכה קליל בטבע, שרים בנסיעה שירי שבת עם השיסער (המגניב של החבר׳ה) של הישיבה שהיה מביא את הגיטרה הזולה שלו ומנגן בספסל האחורי את כל שירי השבת הקיימים בשני אקורדים. איי אם, אי אם, איי אם, אי אם. אבל את אף אחד זה לא עניין, העיקר גיטרה, העיקר שבת בצפון, העיקר שוברים שגרה. וככה היינו מגיעים לאיזה כפר נוער כלשהו עם מדשאות רחבות ומגרש כדורגל וחדר אוכל נקי והיתה טבלה כזו שר׳ אריה, אב הבית של הישיבה, היה מכין מראש ובה היו כתובים השמות שלנו וליד כל שם הופיע מספר החדר בו הוא שובץ לישון בליל שבת הבעל״ט. ותמיד היו דרמות סביב זה. מי עם מי בחדר ולמה לא שמו אותי עם החברים שלי, ולמה שמו אותי בחדר עם חלון שלא נסגר או בחדר עם זרם חלש במקלחת, מי שישמע באנו להשתקע בכפר הנוער הזה לנצח. הלוואי שהיינו באים להשתקע בו לנצח. הלוואי שהיו לנו מרחבי דשא כאלה תמיד.
בקיצור, אחרי שהדרמות מול ר׳ אריה היו נרגעות, הצ׳יקאברים היו הולכים לשחק כדורגל. שיעור א׳ נגד שיעור ב׳ והמנצחים נגד שיעור ג׳. היו שנים ששיעור א׳ לקחו אליפות כמו בסיפורי סינדרלה מי שישמע אנחנו בליגה האנגלית. וטיפוסים (כמוני למשל) שאף פעם לא אהבו כדורגל היו יושבים על הדשא ומדברים, שזהו ספורט ישיבתי בפני עצמו שעוד ידובר בו בעזרת השם, לדבר ולדבר ולדבר (לנייעס בעגה הישיבתית) עד שמישהו מהאחראים היה מביא עגלה עמוסת לחמניות וערמות ענקיות ורוטטות של פסטרמה וג׳ריקן קטשופ וג׳ריקן מיונז ואז כולם היו נוטשים את המגרשים והמדשאות ורצים לעגלה ודוחפים אחד את השני ומארגנים לעצמם כריך פסטרמה נוטף. אחר כך היינו מתפזרים בחדרים, מתקלחים ומתלבשים ונפגשים שוב בקבלת שבת שתמיד הייתה מתקיימת באולם הכנסים של כפר הנוער. אני זוכר שכל השלטים והתמונות באולם הכנסים הזה היו מוסתרים באל־בד שחור. ותמיד הסתקרנתי מי תלה את האל־בד ומתי ומה יש מתחתיו. זוכר אפילו רגע שאל־בד אחד קרס לשמחתי ולעין כל התגלה פוליגל כזה עם תמונות של בנים ובנות, מחייכים ומחייכות מכפר הנוער ומעל כל התמונות היה כתוב ״תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר״. זיכרון שכזה. אחרי התפילה היינו עוברים לחדר האוכל ותמיד בשבתות האלה היה אוכל הרבה יותר מפנק מאשר שבתות רגילות בישיבה. ותמיד היה עולה לדבר אחד הר״מים ודופק דרשה קצת מצחיקה ויעני קלילה. ואחריו היה עולה השיסער של שיעור ג׳ (ההוא עם הגיטרה) להגיד איזה וורט על הפרשה והיה משרבב לתוכו שנינויות למיניהן והצעירים היו מסתכלים עליו בעיניים מעריצות. ובשבת עצמה היו סדרי לימוד, וארטיקים ושאר דברים שאין בשבת ישיבה רגילה. ובמוצאי שבת היו מביאים בוקסה גדולה ומחברים אליה נגן עם שירים חסידיים מקפיצים וכולם היו רוקדים ומזיעים ושמחים עד שאחד האחראים היה נכנס עם עגלה עמוסה בלחמניות ופסטרמות וכו׳ ואחרי שכולם היו שובעים, היינו עולים לאוטובוסים ונוסעים למירון להתפלל אצל רשב״י ואז חוזרים לירושלים טרוטים ומאושרים.
הגענו בשישי בבוקר ואי אפשר היה שלא להרגיש היטב את אווירת הנכאים. בוקר שהיה אמור להיות שמח ועולץ היה מדכא ומוזר
אבל בחמישי בלילה שלפני השבת הזו, כשהייתי בשיעור ב׳, קרה הפיגוע המחריד בישיבת מרכז הרב. אני זוכר שבדיוק ארזתי מזוודה. בשעת לילה מאוחרת הודיעו מטעם הישיבה שהשבת בצפון תתקיים כמתוכנן, ובאמת הגענו בשישי בבוקר ואי אפשר היה שלא להרגיש היטב את אווירת הנכאים. בוקר שהיה אמור להיות שמח ועולץ היה מדכא ומוזר. אחרי שחרית, ראש הישיבה נעמד מולנו ואמר במבט חמור סבר שאמנם הנסיעה לא תבוטל בעקבות עלויות וכאלה, אבל הריקודים במוצאי שבת כן, כאות נשיאה בעול בטרגדיה של ישיבת מרכז הרב. אני זוכר שאז לא לגמרי התעסקתי האם זוהי סולידריות מספקת או לא וקיבלתי את דברי ראש הישיבה כמו שהם. היום אני חושב שזה לא היה מספיק ולא היה ראוי וצריך היה ראש הישיבה לבטל את השבת בכל מחיר. אבל מה שהיה היה. ואני רוצה לקוות ולהאמין שהסולידריות המפעימה, מקיר לקיר, שהופגנה אחרי אסון מירון הנורא היא סימן לחיזוק כללי בעניין הזה של סולידריות ונשיאה בעול. חיזוק חוצה מגזרים, תרבויות וישיבות.
