אני קצת מתקשה לעקוב אחר הסערות המשפחתיות המתפרצות אל התקשורת אחת לתקופה. לא קראתי את התיאורים של פניה עוז־זלצברגר על ילדותה אצל אביה; לא צפיתי בראיונות של שולי רנד ושל אשתו מיכל על חיי הנישואין שלהם; ואפילו לא ברור לי מה בדיוק הפריע למייגן מרקל במשפחת המלוכה. אולי כי בכל סערה כזו מטרידה אותי בעיקר שאלה אחת: מה הם רוצים מאיתנו בעצם? יכול להיות שעמוס עוז היה אב לא כל כך סימפטי, ויש מצב שהמלכה אליזבת היא דמות קצת מלחיצה, אבל מה אנחנו אמורים לעשות עם המידע הזה? מה מביא שורה ארוכה של מתלוננים ונילונים, פוגעים ונפגעים, לשטוח את תלונותיהם, לפעמים האישיות ביותר, בפנינו, הציבור?
חשוב להבהיר שאני לא מדבר על מי טו. מי טו היא סוג של זעקה. כבר בספר דברים ברור שכאשר נערה נמצאת במצוקה היא יכולה להרים קול צעקה בעיר והתושבים ייחלצו לעזרתה. גם פעולת השיימינג הרשתי היא בסך הכול פיתוח של פרקטיקות קהילתיות שנהגו כבר במאה ה־12 כאמצעי־חירום נגד עושי עוולה. אבל התופעה ההולכת וגוברת של אירוע משפטי שלם, עם עדויות מפורטות משני הצדדים, שנפרשות במלואן לעיני הציבור שנע בין זעזוע לסקרנות, מספרת סיפור אחר. על קהל שנע בלי לאותת מתפקיד של צופה לתפקיד של שופט.
התפקיד השיפוטי של הקהל הוא חלק בלתי נפרד מן המשחק התרבותי המודרני. ברוב תחרויות הזמר דוגמת "הכוכב הבא" ניטל כוח השיפוט מאנשי המקצוע שבאולפן ונמסר למסמסים בבית. ואולי הסמל החזק ביותר של הטלוויזיה הפופולרית הוא הליך ה"הדחה"' מבית האח הגדול, המוכרע באמצעות הצבעת המונים. ההצבעה הזו פועלת אמנם בתוך כללי משחק פנימיים, אבל הסיפור שהיא מספרת גדול הרבה יותר: הסיפור על הסמכות השיפוטית של ההמון.
החיבור בין משפט לבידור לא התחיל בתוכנית הריאליטי הרדודה של רשת. כבר באתונה העתיקה משפטים היו מתנהלים כסוג של הצגה מול מאות אזרחים שנבחרו לתפקידם באופן אקראי, ללא שום ידע משפטי קודם או חובה לנמק בצורה כלשהי את פסק דינם. והנה, 2,500 שנה אחרי, אנחנו עדיין באתונה. בתוכניות הריאליטי זה קורה באופן מודע, ואילו בתוכניות האקטואליה זה קורה באופן סמוי, אבל בשני המקרים הצופים מתפקדים כדיינים; כשאת אסימוני הנחושת שהיו אזרחי אתונה מטילים אל האמפורות מחליפים הלייקים או הודעות הסמס. ואחרי שהתרגלנו להכריע בין מתמודדים באח הגדול, היד קלה על המקלדת לפסוק גם במחלוקת בין אב לבתו ובין איש לאשתו.
הכוח לגזור את דינו של מתמודד לתהילת עולם או לתבוסה מחפירה גורם לאצבעות לדגדג ומקפיץ את אחוזי הצפייה. והכי כיף שהכוח הזה מגיע בלי שום אחריות
יש יתרונות במשפט ההמונים המודרני. הוא מסוגל להתמודד עם נושאים ונידונים שאי אפשר לגרור לבית משפט סטנדרטי, ומתברר שיש מי שזה שווה להם את מחיר החשיפה. היו גם לא מעט יתרונות בשיטת המשפט הדמוקרטית של אתונה, אבל משפט צדק לא בהכרח היה אחד מהם. סוקרטס תיאר בנאום ההגנה המפורסם שלו כיצד הנידונים מעדיפים לנגוע לליבם של הצופים וההמון מאשר לטעון טיעונים ענייניים. ואכן, בתגובה, רוב מוחץ מן השופטים גזר את דינו של סוקרטס למוות, כולל כמה עשרות שמלכתחילה פסקו בכלל שהוא זכאי, רק בגלל שהוא הצליח להרגיז אותם.
כיף להיות שופט. הכוח לגזור את דינו של מתמודד לתהילת עולם או לתבוסה מחפירה גורם לאצבעות לדגדג ומקפיץ את אחוזי הצפייה. והכי כיף שהכוח הזה מגיע בלי שום אחריות. איש לא ידרוש ממני להסביר למה הצבעתי לטובת מועמד זה ולא אחר. וקצת קשה לשים לב, במעבר מן הבידור לאקטואליה, לכך שהמשחק נגמר. ומעתה כל לייק או תגובה או ביטוי של תמיכה הם אקט שיפוטי ממשי, כזה שפוגע באנשים אמיתיים, ועתידים לתת עליו את הדין אם הוא נעשה בלי שיקול הדעת הראוי. לכן באופן אישי אני קצת מתקשה לעקוב אחר הסערות המשפחתיות הללו. בעיקר כי אני פשוט לא צופה בהן.
