לפני 16 שנה, כש"אבי ההתנחלויות" החריב 32 יישובים, הבטחנו לעצמנו שלמדנו את הלקח. גם אז חשבנו בתחילה ש"אולי הכול תרגיל" והתקשינו לפעול בתקיפות נגד המהלך שהוביל שותפנו עד לפני רגע. גם אז התקשורת עודדה את הצעד ששבר את האמון הבסיסי בין בוחר לנבחר. גם אז סיפרו אנשיו שהמהלך נועד בכלל לחזק את הימין ולהבטיח את הישארותנו בשאר חלקי יהודה ושומרון.
שנים אחר כך עוד יתווכחו אם זבולון אורלב יצא בזמן מממשלת שרון, ואם בנימין נתניהו התפטר ממנה מאוחר מדי. בעימות ברדיו גלי ישראל לקראת הבחירות לראשות הבית היהודי, הטיח בחור צעיר בזבולון אורלב שתאוות הכיסא השאירה אותו בממשלת שרון; והנה בימים אלו אותו בחור לא הפך לאורלב במשוואה הזו, אלא לשרון עצמו. שרון הפר את הבטחת דין נצרים כדין תל־אביב, אבל במקרה של נפתלי בנט, פינת הארכיון לא שוכח יכולה להפוך ליום שידורים ועדיין לא יישאר די זמן לכל הסרטונים שבהם הפציר במצביעים לתמוך בו כדי שיהיה מי שישמור על נתניהו ימני.
אחד הטיעונים שהשמיעו אנשי ימינה הוא: אם נתניהו עשה את זה, זה כשר. נתניהו הכשיר את עבאס? גם אנחנו; נתניהו לא בנה בהתיישבות? נסכם על הקפאה; נתניהו ישב עם יאיר לפיד ובני גנץ? אנחנו נשב עם יאיר גולן וניצן הורוביץ. אבל אם בנט הוא נתניהו, מה הבשורה? אם כבר שקרים וחבירה לשמאל וקידוש הסטטוס־קוו, למה לא לתמוך במקור?
חברי אלחנן שפייזר טען בטורו כי ממשלת בנט-לפיד לא תמיט חורבן בגלל שהכוחות העיקריים בממשלה יסנדלו זה את זה. יכול להיות שהוא צודק, אבל הנזק מהממשלה הזו לא חייב לבוא דווקא בעוצמות של אוסלו ג' או הגירוש מגוש קטיף.
בנט הבליט את המסר "רק לא בחירות חמישיות". מכל הבטחות הבחירות זו היחידה שהוא התעקש לקיים, ובמפתיע זו גם ההבטחה שאפשרה לו להתיישב על כס ראש הממשלה. אכן, מדינת ישראל שבעת מערכות בחירות. השאלה היא עד היכן הטיעון הזה יכול להתיר כל מהלך, גם בניגוד לכל עיקרון לאומי. האם כששר החינוך ניצן הורוביץ יאשר לשוברים שתיקה להרצות בתיכונים לשמיניסטים לקראת גיוס, או יכלול בתוכנית הלימודים את הנכבה, בנט יילחם בהחלטה או ששוב יאמר: "על זה רוצים לפרק הכול וללכת לבחירות חמישיות?"; האם כששרת הפנים מרב מיכאלי תעניק לאלפי מסתננים תעודת זהות ישראלית, שם יעבור הגבול? כמה צפרדעים ניאלץ לבלוע בשם הפחד מבחירות נוספות?
גם אם בנט מתכנן להשתמש בזכות הווטו כבמטה קסם ויצליח להוריד מהשולחן החלטות ממשלה רעות, האם זה היה מספיק? לשר בממשלה, כל שר, יש מגוון אפשרויות לקבלת הכרעות בלי להזדקק להחלטת ממשלה, ולנפתלי בנט לא הייתה היכולת לעצור את זה גם אם הוא ראש ממשלה. כמו שנתניהו לא הצליח לעצור את ניסנקורן מלמנות 61 שופטים ביום אחד.
לטווח הארוך, אחת הבעיות הקשות של משיכת הכתף ממהלכיו של בנט הוא העובדה שהציבור התרגל לכך שהבטחת בחירות, או עקרון אידיאולוגי הוא סוג של הטבה, מעין צ'ופר שנבחר הציבור ברצותו מעניק לבוחר וברצותו מתעלם ממנו. העובדה שהתרגלנו שהתחייבויות טרם הבחירות שוות לבדל סיגריה מעוך על הרצפה, היא דגל אדום לכל מערכת היחסים והאמון שעוד נותר אולי במערכת.
גם בניתוח פוליטי קר נראה שלבנט במצבו הנוכחי אין לאן לחזור. גם אחרי פניית הפרסה החדה שביצע אמש, אם הבחירות היו מתקיימות היום, סביר להניח שהיה משחזר את חוויית הימין החדש. ופה אולי מתחיל הגורם העיקרי שיכול לגרום לממשלה הזו להיות רעה מאוד. בנט הוא הראשון שהיה לו אינטרס למשוך את ממשלת ה"אחדות" כמה שיותר, וגם שותפיו הפוטנציאליים ידעו זאת. לכן גם אם היה הולך עד הסוף, הוא היה נותר בעמדת נחיתות מבחינת ההשפעה על מהלכיה. במונחים צבאיים, בנט נכנס ל"שטח השמדה" בלי יכולת תמרון וללא עתודות. הוא התברבר בניווט. במצב כזה חוזרים לנקודה האחרונה שבה היית בטוח היכן אתה.
בנט כבר היה שם. בברית האחים בשנת 2013 הוא הודיע שהשותפות עם לפיד היא לא רק תועלתנית אלא גם ערכית: אנחנו מסכימים על 70 אחוזים מהדברים, אמר, אז על שאר הנושאים פשוט לא נחליט. עשר דקות אחרי ההצהרה הזו העלתה יש עתיד עשרות חוקים שנגעו בדיוק ל־30 האחוזים שבמחלוקת. "הטוב המשותף", מבחינתם, טוב לנאומים בבית הנשיא, לא למי שבא לעבוד למען מצביעיו. רגע אחרי שחצי תאוותם לראות את נתניהו מחוץ לבלפור תהיה בידם, הם יפעלו להשיג את החצי השני.
לציבור יש זיכרון קצר, שבנט בונה עליו. כשיראו אותו יוצא ונכנס לבלפור, כך אמרו לנו, כשיצולם מדבר בטלפון האדום עם ביידן, כל סופרי הכיפות במטכ"ל יתמוגגו וישכחו. יש לבנט על מה לסמוך. תשאלו את מצביעי הבית היהודי רגע אחרי שבנט חזר מחוויית הימין החדש. אפשר לקוות שהפעם הציבור הדתי, הימני, המסורתי, למד את הלקח. אם לא למדנו אותו משרון, אולי בנט יספק את השיעור האחרון.
