יום ירושלים התאפיין השנה ביחסי ציבור מופלאים, חסרי תקדים. איש לא היה יכול להתעלם מקיומו. כבר לפני שבוע נבנתה ציפייה תקשורתית גדולה לקראתו, וכשהוא סוף־סוף הגיע קיבלנו כולנו תזכורת אור־קולית מטלטלת לאירוע הכביר שהתרחש בכ"ח באייר תשכ"ז, 5 ביוני 67': צפירות אמת עולות ויורדות, קולות נפץ בין החומות ואפילו ריקודים ליד הכותל. כן, היו גם ריקודים. לא אלמן ישראל ולא כולם מבוהלים.
רק מוטה גור והרב גורן חסרו מאוד. במקומם קיבלנו באולפנים את בכירי פיקוד העורף שהסבירו כמה חשוב לנוס במהירות למרחב מוגן כשהערבים יורים רקטות, ואלו בתי ספר יהיו סגורים מחר. בששת הימים, אני זוכר, כמעט כל בתי הספר בארץ נשארו פתוחים. אבל בינתיים נעשה פה מסוכן פי כמה. כל הארץ חזית.
מי לא חסר השבוע? משה דיין. הלהבה הטיטוסית הגדולה שעלתה מהר הבית ביום שני הערב שפכה אור נגוהות על טיב הנחייתו הנמהרת להסיר את דגל ישראל שם, שעות ספורות אחרי שחרור ירושלים. עשרות השנים שחלפו מאז סיפקו לא מעט תובנות רטרואקטיביות על אותה הנחיה, אבל השבוע האחרון סיפק הצטללות עניינים בהירה במיוחד.
שום מיסטיקה אין פה: כשההר שוב בער, חמאס כתש באכזריות את אשקלון, וערביי לוד השתוללו בסגנון תרפ"טי – אפשר היה להיווכח באופן מתמטי כמעט בקוצר הראות של שר הביטחון המיתולוגי, לא רק בצדקת תגובתו המרירה של אורי צבי גרינברג. "אֶל גִּבְעַת הַמֹּר עָלִיתִי / הָיָה זֶה יוֹם יְרוּשָׁלַיִם", הוא כתב אז על הקשר בין גורל הר הבית לארץ כולה, "וְאָמַרְתִּי לִמְלַוַּי אֲזַי בְּרִדְתִּי אִתָּם: / כָּל עוֹד זֶה כָּךְ בְּהַר הַבַּיִת, אֵין עוֹד פְּדוּת" (כל כתביו, כרך י"א).
שר הביטחון בממשלת הליכוד הלאומי 67' ודאי קיווה שהמחווה הישראלית לוואקף תקטין את מפלס המתיחות בין שני העמים. חששותיו החילוניים מהפולחן הדתי שיתפתח בהר ויקומם עליו את המוסלמים, גרמו לו להיפטר במהירות שיא מ"הוותיקן הזה". בעצה אחת עם הפצ"ר מאיר שמגר הוא הוריד את הדגל והחזיר את המפתחות לוואקף. ממשלת ישראל הלכה בעקבותיו, אימצה פסיקה רבנית אומללה, ואסרה על יהודים להתפלל בהר. כך נטמן זרע הפורענות: הערבים חזרו לראות במקום הקדוש שטח ריבוני שלהם. ממשלת אשכול־דיין גרמה להם לראות בכל יהודי שם גורם זר, פולש, כובש.
גם ממערת המכפלה ניסה דיין לסלק את היהודים, אבל הרב גורן סירב פקודה, והערבים השלימו עם הנוכחות היהודית במערה. חרקו שן, אבל השלימו. עד היום הם משלימים. באופן דומה התרגלו לראות יהודים בכל מקום אחר ביו"ש שישראל לא הסתלקה ממנו. בכביש הראשי החוצה את העיירה הצפופה חווארה עוברות מדי יום ובאין מפריע מאות רבות של מכוניות יהודים. גם בסינג'יל שבכביש 60, בבית־אומר שבדרך חברון ובפונדוק שליד קדומים. מפעם לפעם מושלכות אבנים, אבל 99.9 אחוז מהמכוניות עוברות בשלום. הרוב המכריע של אירועי הלינץ' מתרחשים במקומות שיהודים הדירו רגליים מהם. כאשר יהודי מבולבל או הרפתקן מגיע לשם בטעות, היחס אליו הוא כמו לכבשה טעימה שנקלעה לגוב אריות, לא כמו לאריה מן המניין.
לו הממסד המדיני והביטחוני פה היה נגאל מקיבעון היחס הפחדני שלו להר הבית, לא היינו מגיעים השבוע הלום. הערבים והעולם היו מתרגלים לנוכחות היהודית בהר ולא מתרגשים מעליית יהודים אליו. אבל שני הממסדים הללו נתקפים חרדה עמוקה בכל פעם שנושא ההר מונח על סדר היום, בוחרים באופציית הסגירה המפתה כל כך, וממיטים על ישראל חוצפה ערבית גוברת והולכת ברוב רחבי הארץ.
כמה סמלי שדווקא בחודש שבו נשבר שיא חרדה חדש בצדנו, נשבר שיא התעוזה בצד השני. קיפול המחסומים שנועדו לאבטח תנועה יהודית בשער שכם, ההתנערות הממשלתית המסתמנת מיהודי שייח' ג'ראח, סגירת שערי הר הבית וביטול מצעד הדגלים – פיתו את חמאס להגיש לנו אולטימטום דווקא ביום ירושלים, ולגרור אותנו למערכה כוללת.
הנחת המודיעין המוקדמת אמרה שחמאס מורתע, אך ביטול מצעד הדגלים שכנע את הארגון האנטישמי שישראל מורתעת. יחיא סינואר, כמו אצ"ג, רואה בהר הבית ובירושלים חיישן לטיב האחיזה היהודית בשאר חלקי הארץ. כשראש הממשלה, בעצת הרמטכ"ל וראש השב"כ, ציווה על המפכ"ל לסגור את שער שכם ליהודים, סינואר החליט לפעול. המשוחרר הבכיר של עסקת שליט הצליח להוכיח שלא רק הר הבית הוא "חבית של חומר נפץ", כל הארץ חבית. הנוכחות היהודית נעשתה פרובוקציה בלתי נסבלת גם בשדרות צה"ל(!) בלוד, ברחוב בן־גוריון(!) בחיפה וברחוב טרומפלדור(!) בעכו. יהודי שעלה על אוטובוס בצפון הותקף אחרי שהתחיל לדבר עברית, כמעט כמו יהודי שמעז למלמל תפילה בהר הבית. ספרי תורה חולצו בבהילות מבתי כנסת בלוד כאילו היו סידורי תפילה עבריים שמשטרת ישראל מקפידה תמיד להשאיר מחוץ לשער המוגרבים.
"אֵין הֵם רוֹצִים סִפּוּחִים", סיכם אצ"ג, "הֵם רוֹצִים גְּבוּלוֹת בְּטוּחִים, אַךְ הֵם אֵינָם יוֹדְעִים הֵיכָן הֵם./ הָעַרְבִים יוֹדְעִים".
