יום שלישי, בית המשפט השלום בראשון־לציון. להלן לקט שאלות ותשובות מתוך דיון בבקשת המשטרה להארכת מעצרו של דוד (שם בדוי). דוד הוא תושב הגרעין התורני בלוד, שיצא חמוש באקדח לרחוב שבחזית ביתו כדי להגן על משפחתו מפורעים מזוינים בבקבוקי תבערה ואבנים, אשר ביקשו לשחזר את מאורעות תרפ"ט. הוא נאלץ לבצע ירי מול כנופיה שהסתערה לעברו, ומצא עצמו עצור יחד עם שני חבריו בחשד לעבירת רצח. שמו חסוי לא בגלל שהוא מתבייש במה שעשה, אלא בגלל חשש לנקמת דם מצד החמולה של המחבל המנוטרל.
בא כוחו של דוד, עו"ד עדי קידר: אמרת שהיו אירועים אתמול. מה זה "אירועים"?
התובעת, רס"מ אנה אוקסנגנדלר: אירועים ברחבי המדינה.
קידר: בעיר לוד היו פרעות של ערבים ששרפו תחנת משטרה?
התובעת: לא יודעת. מה ששמעתי בתקשורת.
קידר: יש לך עצורים מהאירוע הזה בלוד? עצורים ערבים על זריקות בקבוקי תבערה ואבנים?
התובעת: לא. בתיק הזה אלה העצורים שיש.
קידר: כלומר הוטל על משטרת מודיעין לחקור את היהודים?
התובעת: אני שייכת למרחב שפלה.
קידר: השוטרים שהגיעו לאירוע, הם ירו?
התובעת: לא שידוע לי. אין אינדיקציה בתיק.
קידר: קראת את דו"חות הפעולה שהשוטרים כתבו כשהגיעו למקום? איך הם פיזרו את הלינץ'?
התובעת: קראתי את כל הדו"חות ואין לי אינדיקציה.
קידר: יש לך תמונות של הזירה?
התובעת: לא. כרגע אין.
קידר: את אומרת שאתמול פיזרו את האירוע, ולא עצרו ולו ערבי אחד שיידה אבנים ובקבוקי תבערה. היו עשרות ערבים ואין עצור אחד?
התובעת: זה נשאר לצוות החקירה ולהחלטות שלו.
קידר: מה קורה בזמן שהיהודים נרגמים באבנים, נזרקים עליהם בקת"בים, אבנים מרוגטקות, רכבים מושחתים ומתחילות הצתות – מה קורה בזמן הזה, איפה המשטרה נמצאת?
התובעת: לא הבנתי את השאלה. המשטרה לא נכחה במקום עד שדווח על פצועים. בשלב שלא היו פצועים לא נכחה ניידת. זו האינדיקציה היחידה שיש בתיק.
קידר: החשוד מספר בחקירתו שהוא חייג למשטרה במוקד 100 תוך כדי האירוע וזעק לעזרה. אני מצטט: "הצילו, אנחנו עומדים כאן בלי אף שוטר, אני מתקשר ואתם לא עונים". הטלפון שלו הוחרם ונמצא אצלכם, את יכולה גם לבדוק את הקלטת השיחות מהמוקד.
התובעת: זה חלק מהגרסה שלו. אנחנו נבדוק.
קידר: את לא מאמינה לו שהתקשר למשטרה?
התובעת: אני לא עובדת על אמונות. (…)
עו"ד קידר (בשלב הסיכומים): דינה של הבקשה להידחות על הסף. מה שקורה פה זה אחד הדברים הכי מוזרים שפגשתי. חברתי אומרת, עו"ד קידר, אני צריכה לבדוק את הטענות של הלקוחות שלך אבל צריכה לעשות את זה כשהם במעצר. האירועים שהיו אתמול מרטיטים את הלב. שריפה של תחנת משטרה, גרעין תורני, ישיבה ומכינה. השכונה הזאת היא של חבר'ה צעירים שבאו לחזק את העיר, עוסקים בהייטק ובתקשורת, שירתו בצבא, ללא עבר פלילי. סמוך לחצות מגיע המון ערבי מכמה כיוונים, מתפתח אירוע קשה מאוד והם הודפים אותו ומחזיקים בכוח את הצומת, כי אם הפורעים יפרצו את המחסום הם ייכנסו לשכונת המגורים של המשפחות. הפורעים מיידים אבנים, בקת"בים, אש מתחילה להתפשט במקום, המשטרה לא עונה וגם לא מכבי האש. האירוע הופך ליותר ויותר מסוכן. הם ירו כי הם הגנו בגופם על עצמם ועל השכונה שלהם מתוך מצוקה אמיתית. זו הייתה סכנת חיים, ואין הגנה עצמית מובהקת יותר מזה.
חברת "נחלת שמעון" הציעה לתושבים הערבים פשרה נדיבה מאוד ולפיה הם לא יפונו עד יום מותם. השופטת ברק־ארז האיצה בהם לקבל את הפשרה, אולם הם דחו זאת
החלטת השופט טל ענר (מונה לתפקידו בסבב המינויים האחרון של שר המשפטים ניסנקורן): "לאחר שבחנתי את החומר שבפניי, שוכנעתי כי קיים חשד סביר לביצוע עבירת המתה על ידי כל אחד מהחשודים. גרסאותיהם של החשודים אינן מתיישבות בהכרח עם הראיות האובייקטיביות, בפרט הסרטונים והפצעים בגופת המנוח, ואלה האחרונות מעלות סימני שאלה לגבי התקיימותם של יסודות ההגנה העצמית. שוכנעתי כי קיימת עילת מסוכנות הנובעת מעצם החשד לשימוש שלא כדין בנשק חם. בנסיבות אלה אין מנוס מהיעתרות לבקשת המעצר".
זהו. אין מה להוסיף.
אין להם קייס
אולי לא מפתיע שמאורעות הדמים שהובילו לסבב בדרום התחילו ממאבק על שקר. שקר שאין לו רגליים – אפילו לא שבורות – לא במשפט, לא בחוק ולא בתחושת הצדק. שקר שאמנם פומפם שנים ארוכות בידי פלסטינים וארגוני שמאל קיצוני, אבל אפילו ערכאות עם נטייה מובהקת לזכויות אדם לא הצליחו להצביע על זיז שיאפשר אחיזה לטענות המחזיקים הערבים. כי בסוף, המשפט האזרחי דורש עובדות וראיות, ואמנם איסתרא בלגינא קיש קיש קריא, אבל עם רעש וצלצולים קשה לקבל סעד.
המשנה מספרת ששמעון הצדיק – כוהן גדול בירושלים בתקופת השלטון היווני – היה משיירי כנסת הגדולה. ליד קברו נמצאת "מערת סנהדרין קטנה", שעל פי המסורת קבורים בה תלמידי חכמים מהסנהדרין. עדות היסטורית לביקורי יהודים באתר יש כבר מהמאה ה־13. במאה ה־19 הפך הקבר למתחם גדול ויהודים היו עולים אליו.
בימי ל"ג בעומר הייתה מתקיימת במקום הדלקת מדורה עם ריקודים וסעודות. החוקר יצחק רייטר מציין כי וילאם לינץ', שביקר בירושלים במאה ה־19, כתב ביומניו שהחגיגות שם היו "מחזה רב רושם" וציין את השתתפותם של "נוצרים וטורקים רבים" יחד עם קונסולים זרים. פנחס גרייבסקי, שתיעד את היישוב הישן, כתב שהמוסלמים היו מגיעים בכל שנה לצפות בחגיגה של היהודים. אזור הקבר היה מוכר כיהודי והערבים כינו אותו "אל־יהודייה".
ב־1876 התאחדו ראשי "ועד העדה הספרדית" וראשי "הוועד הכללי של ארץ ישראל" האשכנזי, ורכשו יחד בכסף מלא, 16 אלף פרנק, את קבר שמעון הצדיק, את מערת הסנהדרין, ושטח סמוך בגודל 17.5 דונם. השטח נרשם ברשויות העות'מאניות כהקדש, וכנאמנים נרשמו הרב אברהם אשכנזי הטורקי אשר ייצג את הספרדים, והרב מאיר אוירבך שייצג את האשכנזים. בשנת 1890 הונחה אבן הפינה ל"שכונת שמעון הצדיק" בקרקעות ההקדש הספרדי. השכונה התאפיינה בבתים צנועים וצפופים שהוקמו במורדות ההר, ובהם שוכנו משפחות.
במקביל, בשנת 1891, החלה להיבנות בסמוך שכונת "נחלת שמעון". את קרקעות השכונה רכשה חברה פרטית, ובהן שוכנו משפחות תימניות, חלבּיות וג'ורג'יות. בשנת 1916 התגוררו 13 משפחות בשכונת שמעון הצדיק ו־93 בשכונת נחלת שמעון. ב־1918 מימן "ועד הצירים" בראשות חיים ויצמן את שיפוץ הקבר. במהלך מאורעות תרצ"ו נאלצו תושבי השכונות לנטוש את בתיהם, אך בסופם חזרו לבתים.
באפריל 1948, עם החמרת המצב הביטחוני, פקדו הבריטים על תושבי שמעון הצדיק ונחלת שמעון לעזוב את הבתים, אולם האירוע שבגינו נצרבה השכונה עמוק בזיכרון הציוני הוא הפיגוע הרצחני שבוצע במקום כמה ימים מאוחר יותר נגד "שיירת הדסה". השיירה כללה עובדי רפואה של בית החולים הדסה הר הצופים, פרופסורים וחוקרים מהאוניברסיטה העברית, אנשי ההגנה שנשלחו להגן על ההר, חולים, מבקרים ואזרחים. בעת שעברה בשכונה הערבית שייח' ג'ראח הותקפה השיירה בידי פורעים ערבים שרצחו 78 נוסעים ובהם מנהל בית החולים, תוך שהשלטון הבריטי מונע הזרמת תגבורת להצלת הלכודים. בחודש מאי כבש הלגיון הערבי את השכונה, והיא נותרה תחת הכיבוש הירדני עד מלחמת ששת הימים.
שמונה שנים לאחר מלחמת השחרור, בשנת 1956, נוצר שיתוף פעולה בין ממשלת ירדן לבין ארגון אונר"א, במסגרתו יושבו 28 משפחות של פליטים פלסטינים בבתי היהודים. התושבים נדרשו לשלם שכירות בגובה דינר אחד לשנה, ונחתם עימם חוזה לתקופה מוגבלת של 33 שנים. זוהי נקודה חשובה שכן הבעלות על הבתים מעולם לא הוקנתה לדיירים, מעמדם היה כשל שוכרים ותו לא.
לאחר מלחמת ששת הימים עברו הנכסים שהיו בידי האפוטרופוס הכללי הירדני לידי האפוטרופוס הכללי הישראלי, ובספטמבר 1972 השיב האפוטרופוס את הבעלות לבעלים המקוריים, ההקדש הספרדי וההקדש האשכנזי. עשור מאוחר יותר הגישו באי כוח ההקדשות תביעה לסילוק יד של השוכרים במקום, וזה היה אות הפתיחה לסאגה משפטית שנמשכה עשרות שנים.
שוכרים בלי משכיר
בשלב הראשון נחתם הסכם פשרה שלפיו האפוטרופוסים יתירו לתושבים להתגורר במקום במעמד של דיירים מוגנים, בתמורה להכרה בבעלות ההקדשות במקום, תשלום דמי שכירות מוסכמים ושמירה על הנכס. מדובר היה במחווה של רצון טוב מצד ההקדשות, שכן בלי להיכנס לניתוח משפטי מפורט, היו סיבות רבות שבגינן תושבי שייח' ג'ראח לא היו זכאים למעמד דיירות מוגנת: ההסכם הישן שנחתם איתם לא היה בתוקף, וגם אם היה – למשכירים (ממשלת ירדן ואונר"א) לא היו זכויות בנכסים; הדיירים נכנסו לדירות בשלב מאוחר והפקודה המנדטורית בדבר דיירות מוגנת לא חלה עליהם; גם חוק הגנת הדייר הישראלי לא חל עליהם, בין היתר מפני שהם עברו על סעיפים בחוק המבטלים את הזכאות ועוד.
הפלסטינים אמנם חתמו על ההסכם, אולם בהמשך התכחשו אליו וסירבו לשלם דמי שכירות. הם טענו שההסכם לא נחתם על דעתם, אולם בית המשפט דחה את הטענות וקבע שההסכם מחייב.
השבוע קראתי חמישה פסקי דין מהליכים שונים שהתנהלו סביב הנכסים. המסמכים הללו מספקים אנקדוטות משעשעות. כך למשל, בערעור שהגישה אחת המשפחות הערביות לבית המשפט המחוזי, טען בא כוחה כי "הממלכה הירדנית ידועה לנו כממלכה מסודרת, ולכן מה שהיא עשתה מחייב את מדינת ישראל". השופט שומע ושואל: "אתם בעצם טוענים שאתם שוכרים בדיירות מוגנת, אבל דיירות מוגנת צריכה להיות מול איזשהו משכיר. יש איזה משכיר שאתם שוכרים ממנו?" תשובת עורך הדין די מדהימה: "תעודת פליט, חוץ מהערך הבינלאומי שלה, שווה הרבה מאוד כסף. היא נותנת שירותי בריאות וחינוך וסעד חודשי". לטענתו, התושבים "ויתרו" על תעודת הפליט בתמורה להסכמתם לשכור מממשלת ירדן את הבתים בשכירות סמלית. אי לכך, אף שבמשך הרבה מאוד שנים הם לא שילמו אגורה שחוקה על השכירות, עצם הוויתור על הפריווילגיות שמקנה מעמד פליטות הוא מעין "תשלום".
ההקדשות התנהלו בעצלתיים, ובשנת 1993 הסכימו למכור את השטח והנכסים לחברה בשם "נחלת שמעון אינטרנשיונל" העוסקת בגאולת נכסים במזרח העיר. בית הדין הרבני אישר את המכירה וההליכים המשפטיים עלו שלב. העובדה שלפלסטינים לא הייתה שום טענה קניינית עשתה את שלה. בשנת 2000 פונו שש דירות, ב־2010 פונו 12, עוד שתי דירות פונו במהלך השנים שלאחר מכן, ובימים אלה עומד על הפרק צו פינוי שהוצא לשמונה מתחמים.
בין לבין היו ניסיונות זיוף. באוקטובר 2020 דחה בית משפט השלום טענה של התושבים שהם בעלי הנכסים מכוח התחייבות של ממשלת ירדן. מדובר היה בצילום טופס של משרד השיכון הירדני שנחשד כמזויף. החלטה זו מצטרפת להחלטה קודמת של בית המשפט העליון שדחתה "ראיה" בדמות שטר קניין טורקי כלשהו שנעשו בו שינויים ומחיקות. בית המשפט ציין ש"במהלך הדיונים טענו הנתבעים באמצעות באי כוחם שהם לא דיירים מוגנים בנכס אלא בעלי הזכויות הקנייניות בו. ככל הנראה לאחר שהבינו שלא שכנעו את בית המשפט שהם בעלי הנכס, טענו הנתבעים לראשונה שהם דיירים מוגנים ואין לפנותם מבתיהם". ערעור שהוגש למחוזי נדחה.
הדיון שכביכול הצית את האש בבירה היה בר"ע (בקשת רשות ערעור) שהוגשה לבית המשפט העליון. התיק הגיע לשופטת דפנה ברק־ארז, והיא זימנה בבהילות את הצדדים לדיון. השופטת הבינה מהתיק שחברת "נחלת שמעון" הציעה לתושבים פשרה נדיבה מאוד: הדיירים הנוכחים לא יפונו עד יום מותם, אולם הם יהיו "הדור האחרון" כדיירים מוגנים והזכויות לא יעברו לילדיהם.
ברק־ארז האיצה בהם לקבל את הפשרה, אולם הערבים דחו זאת. אף שבתי המשפט פסקו שוב ושוב שאין להם כל זכות בנכסים, ארגוני השמאל הפכו את שייח' ג'ראח לסמל, והשקיעו שנים של מחאות ולחץ בינלאומי. הלחץ הפוליטי והקשב הרב הובילו את הדיירים להתנהלות לוחמנית ולא רציונלית, אך היא לא הניבה להם תוצאות.
לזכות השופטת ייאמר שהיא פעלה מהר. היא קבעה שלושה דיונים בפרק זמן של שבועיים, מהירות שיא במושגי בית המשפט העליון. מי שאכזב בשלב הזה הוא היועמ"ש אביחי מנדלבליט, שביקש (באמצעות בא כוחו עו"ד ברק מימון) לדחות את הדיון בשבועיים, שבהם יגבש דעתו ויחליט אם הוא מעוניין להתייצב בתיק. ליועמ"ש יש אמנם זכות התייצבות בתיקים אזרחיים עם משמעות לאומית, אבל אין שום היגיון בהתייצבות בתיק בשלב הפנדלים, אחרי יותר מעשר שנים של דיונים מתישים, כאשר התוצאה המשפטית די ברורה.
התיק לא נחת על מנדלבליט בהפתעה. המדינה הכירה היטב את האירוע, ובין היתר נציגי הטאבו התייצבו והעידו בבית המשפט על המרשם. אם השיקול של מנדלבליט הוא ביטחוני והוא לא רוצה פינויים תחת אש עליו לאפשר לבית המשפט לקבל החלטה ולהוציא צו עיכוב ביצוע על פינוי הנכסים. הגשת עמדה חדשה בדיון המהותי נראית כמו פרס לטרור ומסר למתפרעים: אם תרימו את גובה הלהבות אנחנו נתקפל.
תגובת היועמ"ש: "בהמשך להחלטת בית המשפט, בקשת המערערים ופניית הדרג המדיני אליו – הגיש היועץ בקשה לעיון בתיק כדי לשקול את התייצבותו אליו. אין לנו עמדה מהותית בשלב זה".
yoman@makorrishon.co.il
