אירועי רמדאן שהחלו בירושלים התרחבו והעמיקו, ובעת כתיבת שורות אלו (שלישי בבוקר) הגיעו לירי טילים מעזה לירושלים, הפצצות ישראליות ברצועת עזה המפילות חללים בקרב לוחמי חמאס, התפרעויות בנגב ובגליל ותגובות מכל רחבי העולם שברובן מגנות את ישראל. רוב התופעות הללו מוכרות לנו מהסבבים הקודמים.
הפעם נוסף מרכיב חדש שלא היה מעולם – אולטימטום שהציב חמאס לישראל להסגת כוחותיה משכונת שייח'־ג'ראח בירושלים עד השעה 18:00 ביום שני, 10 במאי. בשעה שש בדיוק שיגרו אנשי חמאס מטר רקטות לעבר ישראל. בהמשך פורסם אולטימטום גם מצד הג'יהאד האסלאמי עם נקיבת השעה 9 באותו ערב, שגם הוא הסתיים במטח ירי על ישראל.
מרכיב חדש נוסף הוא תחילת השיגורים בירי לכיוון ירושלים – בירת ישראל – דווקא, וזאת בניגוד לעבר שאופיין בירי לכיוון עוטף עזה ורק הסלמה הביאה טילים לערי המרכז. חידוש נוסף בעימות הנוכחי הוא הכרזה ישירה מפי ראש הזרוע הצבאית של חמאס, מוחמד דף, בה הוא מזהיר את ישראל.
ברקע הדברים עומדים שבעה דברים חשובים. האחד – האפשרות של חמאס להשתלט על הרשות הפלסטינית באמצעות בחירות, אפשרות שנדחתה על ידי אש"ף בדיוק בגלל האפשרות שכך אכן יקרה וחמאס ירחיב את שטח שליטתו גם ליהודה ושומרון, בהסכמה בינלאומית רחבה כולל מצד הממשל האמריקני. דחיית הבחירות – הגם שהיא מכעיסה את ראשי חמאס – איננה ביטול תוכנית ההשתלטות אלא זמן נוסף שהרוויחו להרחבת האהדה כלפיהם ברחבי יו"ש וירושלים המזרחית על חשבון הרש"פ וישראל.
השני הוא ההתעצמות הצבאית הניכרת של חמאס, בעיקר בתחום הטילים ארוכי הטווח, המהווים כיום תחליף למנהרות ההתקפיות שישראל חיסלה (כך יש לקוות) באמצעות המכשול התת קרקעי. כוח הטילים הזה יכול לפגוע בבירת ישראל, לסגור את נתב"ג, להשבית את נמל אשדוד, לפגוע בתנועת הרכבות בדרום ולהוציא מדעתם אפילו את תושבי גוש דן. חמאס שואף להגיע לאיזון הרתעתי עם ישראל והוא מתקדם לכך בהצלחה רבה.
הדבר השלישי הוא ההצלחה הכבירה של החות'ים בתימן בשיגור טילים בליסטיים לערים בסעודיה. הצלחה שכפתה על מחמד בן סלמאן – שנוא נפשם של ראשי חמאס – לזחול לאיראן כדי לבקש על נפשה של ממלכתו, תוך שהוא שורף את מרבית הגשרים החשאיים שהיו לו עם ישראל. להצלחת החות'ים יש נוכחות אינטנסיבית בתקשורת הערבית והשפעתה על שאיפות ראשי חמאס גדולה וברורה.
הדבר הרביעי הוא הצלחת חיזבאללה להפוך למושיעה של לבנון המצויה במשבר פוליטי, ממשלי וכלכלי עמוק ומסובך, וכיום חסן נסראללה הוא האיש היחיד בלבנון שמסוגל לקבל החלטות ולבצע אותן. לבנון הפכה להיות מדינת חיזבאללה לכל דבר ועניין, בדיוק כפי שחמאס שולט על רצועת עזה.
הדבר החמישי הוא המשבר הפוליטי בישראל ואי יכולת המערכת הפוליטית הישראלית להרכיב ממשלה מתפקדת. האפשרות שתקום ממשלת מרכז־שמאל שתתפקד במשך תקופה משמעותית, איננה יותר מבדיחה המעלה צחוק בקרב ראשי חמאס. מבחינתם ישראל הולכת אחורנית בעוד הם מביטים קדימה לעבר השתלטות על יהודה, שומרון ואינשאללה גם ירושלים.
הדבר השישי הוא השדרוג שהמשבר הפוליטי בישראל העניק לתנועה האסלאמית, האחות האידיאולוגית של חמאס. ראשי הארגון אומרים לעצמם: "אם במדינה מערבית, דמוקרטית ומפותחת כמו ישראל ניתן לקדם את האג'נדה האסלאמיסטית שלנו, אז בוודאי שדרכנו בקרב 'הציבור שלנו' ביו"ש מובטחת וסלולה". מנסור עבאס הוא הסוס הטרויאני של חמאס בכל ממשלה ישראלית שתסתמך עליו.
הדבר השביעי והאחרון הוא העובדה שהציר המחבר את התומך הפוליטי הגדול של חמאס – איראן – עם המממן של הארגון – קטאר, נמצא היום במרכז ההתעניינות החיובית של הממשל האמריקני, בנוסף לשיח הקבוע שיש לחמאס עם הממשל המצרי. אלו מדגישים את הממד הבינלאומי במעמדו של ממשל חמאס בעזה, מעמד המתחרה בהצלחה עם הנוכחות של אש"ף ברחבי העולם ובמסדרונות הארגונים הבינלאומיים, ובראשם האו"ם.
כשמחברים את כל המרכיבים הללו ביחד – התנהלות חמאס בימי העימות האחרונים, האולטימטום, הירי לירושלים, וגורמי הרקע – רואים את התמונה הברורה: חמאס חדל להיות ארגון והפך למדינה שבעוד חודש, אמצע יוני, תציין 14 שנים להיווסדה, עת השתלט חמאס על הטריטוריה של רצועת עזה, מרכיב הכרחי לקיומה של כל מדינה.
רק מדינה יכולה להציב אולטימטום למדינה אחרת; רק מדינה יכולה לפתח טילים ארוכי טווח ולהציב אתגר ביטחוני ממשי למדינה ריבונית אחרת. מדינת חמאס בעזה איננה רק מדינה אלא מדינה שהצליחה לכפות על אויבתה המושבעת – ישראל – להאכיל אותה, להשקות אותה, לספק לה דלק, חשמל, תקשורת וחיסונים. כשיולדת בעזה מתקשה בלידתה היא מפונה מיידית לסורוקה בבאר שבע או לברזילי באשקלון כדי ללדת בבריאות ובבטחה את הג'יהאדיסט הבא. אין בכל העולם מדינה שהצליחה לכפות על אויביה להגיש לה על מגש של כסף – בעיקר דולרים מקטאר – את השירותים הללו.
למדינת עזה יש גבולות מוסכמים, מסומנים ומגודרים. למדינת עזה יש שלטון יציב ומתפקד, מערכות משפט, חינוך, בריאות, משטרה, צבא ותשתיות – והכול פועל טוב יותר מאשר בסוריה, עיראק, תימן ולוב גם יחד. ולכן, מה שנראה כמו מדינה, נשמע כמו מדינה ומעמיד – כמו מדינה – אולטימטום מגובה במטח טילים על בירת מדינת אויב, זה מדינה. לא פחות.
על ישראל להתעורר מהאשליה ולהכריז שהיא מכירה ברצועת עזה כמדינה לא רק דה־פקטו אלא גם דה־יורה, וכך תהפוך עזה למדינת אויב באופן רשמי, עם כל ההשלכות של הכרה זו: ביטול החובה לספק למדינת עזה אוכל, מים, דלק, חשמל, תקשורת ופינוי יולדות, בדיוק כמו אי־סיפוקם ללבנון או לסוריה. בנוסף, אחד הבסיסים עליהם הסתמכו הסכמי אוסלו הנאיביים, נשמט כשרצועת עזה מתנתקת מהסכמים אלו.
החיסרון הכרוך בהכרה בעזה כמדינה הוא שישראל מעניקה פרס בצורת מדינה לטרור. עם זאת, היתרונות הנובעים מהכרה זו גדולים שבעתיים, ובפרט היתרון של פירוק הרש"פ, בתחילה לשני חלקים – עזה ויו"ש – ובהמשך האפשרות להתקדם לפתרון האמיתי לסוגיה הפלסטינית – פתרון שמונה האמירויות הנפרדות, האחת בעזה ועוד שבע בערי יו"ש הערביות.
קיומה של מדינת עזה, עם כל הבעייתיות הנובעת ממנו, ישרת את האינטרסים החיוניים של ישראל ובראשם פירוק הרש"פ. על ישראל להכריז על הכרתה במדינת עזה בהקדם האפשרי, לפני שחמאס ידרוש הכרה כזו ויציב לישראל אולטימטום בגיבוי טילים לקבלתה עד השעה שש.
