אין רגע דל: ועדת החקירה של הטוויטר כבר הגישה את מסקנותיה

במילה אחת לסיכום השבוע האחרון, מחניק. שבוע שבו שימשו בערבוביה כמעט כל האלמנטים שמרכיבים את החיים שלנו בארץ הזו, כמעט כמו בשיר של נעמי שמר, "אין לי רגע דל", הפסטיבל הפך לסקנדל.

ההילולה במירון שהפכה לאסון לאומי ערבבה שאלות באמונה, פארטאץ' ישראלי והאשמות לכל הכיוונים; המשך בפיגוע ירי בצומת תפוח שחידד, שוב, את הסוגיות המרכזיות על היאחזותנו בארץ הזו והמחירים שנדרשים מאיתנו; ובין אלה לאלה, בין דם לדם ובין דמעה לדמעה, איך לא, התסבוכת הפוליטית שעסקה שוב ושוב בשלטונו של ראש הממשלה ובזה שרוצה להיות ראש ממשלה. מהי ערכה של הבטחת בחירות? אלו הבטחות "מותר" להפר (לא נשב עם תומכי טרור) ואלו "אסור" בתכלית האיסור (לא נשב עם נתניהו).

בטוויטר, שמעצים את המציאות בכמה דרגות, אין סיכוי להתגשמות תחינתה של נעמי שמר "אולי מחר יהיה לי יום משעמם".

אולי זה הרצון להיות מקורי, אולי הרצון לגרוף לייקים, אולי הרצון לנצל את המצב, אולי המהירות שבה המדיום הזה דורש תובנות חדות וברורות ב־280 תווים עם סימן קריאה בסיומן – בטוויטר אי אפשר להכריז על יום אבל לאומי.

מי שעקב אחרי הפיד מאז הגיעו הדיווחים הראשונים על האסון הנורא שגבה מחיר בלתי נתפס של 45 קורבנות, קיבל עד כניסת השבת את כל המסקנות, האשמים, מי צריך להתפטר ומה היה צריך לעשות כדי למנוע את האסון. כל זה עוד לפני שמשפחות ההרוגים זיהו את יקיריהן במכון לרפואה משפטית באבו כביר, עוד לפני שבכלל ידעו בוודאות שבן המשפחה אכן נהרג.

בין אם אתם מאמינים בהשגחה עליונה ובין אם לאו, העובדה המפחידה היא שהכתובת הייתה על הקיר במספר הזדמנויות בשנים קודמות. ציוץ אחד שתיאר בפירוט מבהיל את האסון המתקרב כבר בשנת 2018 משך תשומת לב רבה:

הייתם חושבים אולי שארליך יתגאה בסגנון "אמרתי לכם", אבל בצדק רב הוא שיתף את העוקבים בייסורים שכל עיתונאי שחזה ארוע כזה צריך לשאול את עצמו:

ובנוסף לכל דוחות המבקר שצוטטו לעייפה עוד לפני שהבוקר עלה, סיפרו העיתונאים שמכירים את האירוע והמקום איך זה נראה תוך כדי האירוע:

אין איזו נוסחה מדויקת שיכולה לקבוע מתי אפשר להפסיק להתאבל ולהתחיל לבחון את הגורמים שהביאו למחדל הנורא הזה. וכשאין כזו נוסחה, גם זה הופך לוויכוח.

בעיקרון, אני יכול להבין את הרצון למצוא את האשמים אפילו תוך כדי התנהלות האירוע. הזעם, חוסר האונים והתסכול מאירוע כזה צריכים להיות מנותבים למקום כלשהו, ואצל לא מעט, בטח אצל עיתונאים, האינסטינקט הזה די ברור.

אבל היה שם משהו מעבר. אצל חלקם זו הנחרצות שכאמור צויצה עוד לפני שהאירוע הסתיים, ואצל חלקם, איך לא, העובדה שנתניהו אשם גם באירוע הזה. במונחי הרשת נהוג לומר על ביקורת שכזו "רואים לכם". באופן ממש מעורר פליאה, כל צייצן מוצא את האשמה בדיוק באותם אלו שהוא לא סבל גם קודם וצייץ נגדם עוד לפני האסון.

והיו כמובן את הטרולים שהיו חלק משיחת היום: ירון לונדון וליהיא גרינר, שתודו שלא חשבתם שבגלגול הנוכחי שלכם תזכו לשמוע את השמות של שניהם באותו הקשר. סתם כי המדור לא מחלק שקיות הקאה אני לא אניח פה את הקטעים הרלוונטיים אבל כן שתי התייחסויות שמסכמות בעיניי את היחס הראוי להתבטאויות שלהם, כי הם באמת לא ראויים ליותר מזה:

והפוזיציה והטלת האשמה על מי שלא סבלת עוד לפני האסון היא לא רק נחלת השמאל. זה קורה גם מימין:

ובלי ימין או שמאל, ככה הרגיש מי שבאמת היה שם על ההר וקרא את השטף הזה:

והיו גם ציוצים מימין שנוגעים, כמו לאותו ציוץ של אריה ארליך מתחילת הטור, לכתובת על הקיר. זו שעדיין על הקיר וזו שאלו בכנסת ובממשלה מעדיפים לא לראות. כתוב שם על משילות, על סירוס לוחמים, על הרמת הראש של אויבינו פה קרוב. בלוד, ביפו, בירושלים ובשומרון. הנה דוגמה אחת מיני רבות:

והיה גם אור. הרבה אור שבא אחרי החושך הגדול של הלילה הנורא הזה שם על ההר. אור של אנשים טובים שאת אותו תסכול, חוסר אונים ועצב השקיעו בלעשות טוב, בניסיון לעשות אפילו מעשה קטן שלא דורש הרבה מאמץ ולהתעלות מעל המחנאות והפוזיציה. לדוגמה, לי מלאך שכמו עוד צייצנים ריטווטה (שיתפה לעוקביה) תמונות ובקשות עזרה לסיוע במציאת נעדרים:

ועוד ועוד יוזמות מקסימות שקצת הרחיבו את הלב הכואב:

ולסיכום הרע והטוב ברשת המשוגעת הזו:

חינוך מחדש

מכל האירועים הפוליטיים שקרו השבוע כדאי לשים לב לאחד שכמעט ולא תראו בתקשורת הכללית הרגילה והוא ייחודי לרשתות החברתיות ובעיקר לטוויטר. וזה מהלך כל כך שקוף וצפוי שכבר מרגע שהאירוע קרה היה ברור לאן זה יילך.

מהרגע שח"כ עמיחי שיקלי החליט שלא יצטרף לממשלת בנט לפיד, ולא ירמוס ברגל גסה את כל ההבטחות שנתן לפני הבחירות, החלה עליו התנפלות רבתי מכל פיד שמאל. כמו שנעשה בזמנו ליועז הנדל וצבי האוזר, כמו שעשו לגנץ כשהחליט להצטרף לממשלת נתניהו, בזעם ששמור רק למי שעושה משהו שעוזר לנתניהו בעקיפין או מעכב את יציאתו מבלפור, הפיד התנפל עליו בחמת זעם.

היו כאלה שזלזלו בו ואמרו שהוא מנסה לתפוס תשומת לב, היו כאלה שלעגו לו כי הכחיש יומיים קודם שהוא מתכוון לעשות את הצעד. אבל זעם או זלזול של צייצנים זה רק צד אחד של העניין. היו עיתונאים, רציניים כאלה שמופיעים אצלכם מדי ערב על מסך הטלוויזיה, שהתחילו לדווח במלוא הרצינות על ה"תגובות העצבניות" של החברים ששירתו יחד עם שיקלי בגולני.

וכמובן, ניתן להעלות כמה תהיות בנוגע לציוץ: למה החברים של שיקלי שכועסים עליו צריכים להעביר לו מסרים דרך ניר דבורי? מה המשקל החדשותי של "החברים מהיחידה" ביחס למהלך וכמובן: האם זה חברים כמו אותם "החברים" של גנץ שפרסמו מודעה בעיתון ובו קראו לו לפרוש מהמרוץ? עם חברים כאל,ה מי צריך אויבים?

אבל זה לא רק דבורי. הנה עוד תהליך הסקת מסקנות של כתב צבאי ומגיש תוכניות הבוקר בקשת:

גם פה אפשר לשאול מספר שאלות: שיקלי הודיע שהוא לא מוכן לשבת עם מרצ והמשותפת. האם לימור סופר את אחמד טיבי כחלק מהעם שלנו או שהוא פשוט לא יודע חשבון? וגם: איך זה קשור לאהבה? אפשר לאהוב עד כלות אנשים שמצביעים מרצ ואפשר אפילו להתחתן איתם. כשמרכיבים ממשלה על בסיס אידיאולוגיה וערכים וצריך להכריע בהכרעות אידיאולוגיות, אתה לא מכניס את עצמך לסנדול כזה מראש. במיוחד אם זו הייתה הבטחת הבחירות שלך.

והנה עוד כתב ופרשן צבאי, אבי יששכרוף:

מה שיפה בהיתממות "הוא פוסל את חבריו שלחמו איתו" היא העובדה פתאום הפיד נהיה נורא רגיש לפסילה קולקטיבית. כשליברמן מסית ואומר לא נשב עם חרדים זה סבבה לגמרי כי מסבירים לנו שהוא מתכוון רק לח"כים לא לכל החרדים. כשלפיד או סער אומרים לא נשב עם נתניהו זה סבבה. שם "זה רק נתניהו" הם מבהירים, זה לא קשור למיליון האנשים שהצביעו לו. אבל כששיקלי אומר את זה על מרצ, פתאום הוא פוסל חצי מהעם. ועל זה סבתא שלי הייתה אומרת ביידיש: "יאללה יאללה…".

דבורי, לימור ויששכרוף היו רק הפתיח. מיד אחריהם הגיע יוסי מזרחי והראה לכל השאר איך עושים חינוך מחדש באמת:

כמו מאפיונר שרומז לבעל חוב: "אנחנו יודעים איפה אתה גר" ושולף כאילו במקרה תמונה של הילדים שלו, יוסי מזרחי רומז לשיקלי שגם העבודה של אשתו בסכנה. בעדינות, כאילו כבדרך אגב. בולשביזם לאור יום ובדיוק מאלו שבטח חושבים שנתניהו מסית, ובן גביר אלים ומסוכן לציבור אבל מתנהגים בדרך בוטה, אלימה ומסוכנת פי כמה וכמה. זה היה מכוער שעשו את זה לגנץ, לינקלביץ' ולהנדל וזה מכוער ומסוכן גם עכשיו.

ואם אפשר עוד הערה פוליטית אחת לקורא נפתלי בנט:

משהו קטן וטוב

בין המשפחות הרבות שנפגעו באסון במירון בלטה דמותו של אביגדור חיות, שתיאר כבר בבית החולים את מה שעבר עליו כשהוא עדיין לא יודע שאחד משני בניו שהיו איתו כבר איננו בין החיים. אחד מהמבקרים הרבים שהגיעו לניחום אבלים צילם אותו מסביר לסובבים אותו "מי האשם" מבחינתו באסון הנורא ולמה יש לו "הכרת הטוב" לאדמו"ר מתולדות אהרון. שיעור באמונה:

מי אשם?
תקשיבו לעמוד האמונה של דורנו, האב השכול ר׳ אביגדור חיות.
איזו עוצמה! pic.twitter.com/4GdQtGmcXH

— שלמה קוּק Shlomo Kook (@shlomokook) May 5, 2021

חלק שני:

ההמשך pic.twitter.com/BUjLnxWftd

— moshiko (@MoshikoC) May 6, 2021