זה 13 שנה אני משתתף בהילולת רשב"י במירון, ומגיש ברדיו משדר שמעביר את האירועים להמוני מאזינים. השנה דווח כי מספר המשתתפים קטן מבכל שנה, ובכל זאת, כבר בכניסה ליישוב מירון אפשר היה לראות עומס גדול של אנשים במרכז הכביש המוביל לציון. הקהל עמד במקומו, צפוף, ולא התקדם לשום מקום.
התברר שהשנה הציבה הנהלת המקומות הקדושים מסכי ענק ברחבי מירון כדי לאפשר לקהל לצפות בהדלקות, ובכך לצמצם את העומס ברחבות ההדלקה. הרעיון עבד; אלפי אנשים אכן עמדו מול כל מסך כזה. באזור הכניסה לישיבת בני עקיבא הסמוכה לציון, העומס הפך לבלתי הגיוני. אלפי גברים, נשים וילדים נדחקו תוך סכנת נפשות במעבר שבין הישיבה ובין מתחם ההדלקה של האדמו"ר מבויאן, שזה עתה סיים את ההדלקה.
בשלוש לפנות בוקר הכרזתי ברדיו: "בוצע הליך זיהוי מהיר, הודעה נמסרה למשפחות". ההודעה השקרית הזו עדיין מייסרת את מצפוני
התקשרתי למנכ"ל המקומות הקדושים יוסי שווינגר, ותיארתי את הדוחק הכבד שלא זכור לי משנים קודמות. לדבריו, ברגע שהסתיימה ההדלקה של בויאן נהיה "משעמם" על המסך, וקהל רב החל לעלות לתפוס מקום בהדלקה הבאה, של חסידות תולדות אהרן. הצעתי לו לפתוח שידור פנימי שישודר רק במסכים ברחבי ההר, כדי ליצור עניין על המסך ולמנוע את הנהירה כלפי מעלה. שווינגר אהב את הרעיון, וסיכמנו להיפגש במתחם הישיבה.
בשערי הקמפוס של ישיבת בני עקיבא במירון מוצב שער ברזל. בתוך המתחם היו עשרות שוטרים, ומצידו החיצוני צבאו מאות בני אדם, בעיקר נשים שהתחננו "לברוח" מהעומס לתוככי הקמפוס. אולם השוטרים במקום היו נחושים. פקודה זו פקודה. הכניסה למתחם מתאפשרת רק לכוחות החירום. למקום הגיעו שווינגר וסגן שר החינוך מאיר פרוש. השניים ניסו להסביר לשוטר בשער, שנעילתו מסכנת חיי אדם. ההסבר היה קולני, בניסיון לגבור על מאות אנשים צועקים, בכי ילדים, קריאות לעזרה וכו'. השוטרים לא התרשמו מתפקידיהם של השניים, והמשיכו להחזיק את שער הברזל ולדחוק את כל מי שניסה להתקרב. פילסנו את דרכנו, וב"מרפסת התקשורת" שמעל רחבת בויאן פגשנו את מפקד מחוז הצפון שמעון לביא. הוא הורה לשוטרים לפתוח את השערים מיידית, והלחץ אכן השתחרר. צילמתי את כל ההתרחשות, ורק בתחילת השבוע הבנתי שהסרטונים הללו הם אות אחת מהכתובת שהייתה על הקיר.
4/6
"זה בושה מה שהולך פה, מכים אותנו ומוחצים ילדים" צעק שווינגר. אף אחד לא התייחס.
(יכלו להכניס מאחורי השער מאות איש בכמה דקות ולמנוע אסון) pic.twitter.com/XcHqImh5r4— אבי מימרן (@avi1mimran) May 2, 2021
התארגַנו לשידור לטובת צופי המסכים ברחבי ההר, התארגנות מהירה ולא מתוכננת. עמדנו מול המצלמה ודיברנו. זה לא היה "ריאיון תקשורתי", שהרי הוא לא שודר בשום כלי תקשורת, אלא בעיקר סחיבת זמן מסך. שווינגר היה נסער מהתנהלות השוטרים בשער הישיבה ואמר: "המשטרה אחראית לכל מה שקורה כאן". דיברנו על הקורונה ועל הניסיון למנוע עלייה למירון מחשש להתפרצות, ושווינגר מיהר לתת קרדיט לשר דרעי שפעל לכך שהגבלות הקורונה לא יחולו דווקא על מירון, כמו שאינן חלות ברחבי הארץ.
אחריו דיבר מנכ"ל משרד הדתות עודד פלוס, ובאותו סגנון. פיזרנו קרדיטים לכולם והתחושה הייתה שניצחנו את הקורונה. לא שאלתי שאלות קשות, לא ניהלתי שידור עיתונאי. לנגד עיניי עמדו האלפים שצופים עתה במסכים ושצריך להעסיק אותם כדי לעצור את נהירתם מעלה.
חצי שעה של שידור עם הפסקות ואלתורים, והחלה ההדלקה של תולדות אהרן. המצלמות שבו לשדר את ההדלקה, ופניתי להצטרף לעמדת רדיו קול חי. בדרך החלה המולה וצעקות שמישהו התעלף, אחר כך אמרו שמרפסת קרסה, דיברו על פצועים; אט אט התגלו ממדי האסון.
הדיווחים על עשרות הרוגים הגיעו למרכז הארץ, ומגזר שלם נכנס לפניקה. כל אימא הייתה בטוחה שרק הבן שלה לא זמין, וכל ההסברים ברדיו על קריסת הקווים לא הורידו את רמת הלחץ. וכך, בשלוש לפנות בוקר הכרזתי ברדיו קול חי: "בוצע הליך זיהוי מהיר, והודעה נמסרה לכל משפחות ההרוגים והפצועים". אחרי רבע שעה חזרו הקווים למירון, רף המתח ירד. ההודעה הזו, שהייתה שקרית בעליל, עדיין מייסרת את מצפוני, וטרם הכרעתי מה היה עדיף: חצי מיליון איש דואגים, או עשרות משפחות ההרוגים שיקבלו את הבשורה בדרך אחרת.
השידור אל המסכים במירון הפך אחרי האסון לשימושי בכל כלי התקשורת. המשפטים שנאמרו בו כשעה לפני הטרגדיה נראים כעת מנותקים מהמציאות, אך השידור עצמו נועד למנוע אסון.
45 הרוגים הם מחיר כבד שאינו ניתן להכלה. לצד חשבון הנפש הפנימי שחובה עלינו לעשות כחברה, כיחידים וכיהודים, אנו חייבים לדרוש הקמת ועדת חקירה ממלכתית שלא תטייח, שתהיה בלתי תלויה, ושתורכב גם מנציגי המגזר החרדי שמכירים היטב את אופי ההילולה. האסון נולד משורה של תקלות והתנהלות כושלת לאורך שנים, ומשורה של תקלות טקטיות בניהול האירוע. הכול צריך להיחקר ולהיבדק, הנוגעים בדבר צריכים לתת תשובות, לא רק למשפחות אלא לכל האחרים שנותרו בחיים. המטרה אינה לערוף ראשים אלא לתקן בעיות מהותיות.
האתר במירון מזכיר את הפזורה הבדואית: "כל דאלים גבר", עמותות, הקדשות, ארגונים, בעלי אינטרסים, גופי ממשל – כל אלה נאבקים זה בזה והתוצאה היא תשתיות לקויות, קרוונים ופחונים בכל פינה, דרכים מסוכנות. הכתובת זעקה במשך שנים מהקיר, ואנחנו, אנשי התקשורת החרדית, לא עשינו דבר.
וצריכה לקום ועדת חקירה נוספת: ועדה רוחנית. הייתי מזמן אליה פוליטיקאים, עסקנים, ראשי קהילות, אותנו אנשי התקשורת, ושואל: מה אנחנו תרמנו למחלוקות ולשסע בתוך המגזר החרדי ובינינו לשאר המגזרים במדינה? אנו נמצאים בתקופה הקשה ביותר זה עשורים בעוצמת המחלוקת והפילוג. החרבות המילוליות שאנחנו מפנים זה כנגד זה אוכלות כל חלקה טובה. הייתי מזמן לוועדת החקירה הזאת כל אדם מישראל, ושואל: מה עשית כדי לאחד? מתי דנת מישהו לכף זכות? מתי היה לך משהו רע לומר ועצרת? מתי כיבדת רב של קהילה אחרת? מתי הערכת אדם שהוא לא כמוך?
בל"ג בעומר אנו מציינים את סיום המגפה שהביאה למותם של תלמידי רבי עקיבא, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. אנו מכריזים שאיננו נוהגים כך, שהרי אנחנו רוקדים ושמחים כולם יחד; בא בורא העולם ומסמן לנו שאנחנו לא בכיוון. יש הרבה מה ללמוד על נתינת כבוד זה לזה. אני לא אוהב שמנסים להסביר אסונות; אני מסתכל פנימה ומפנה את השאלות הקשות הללו קודם כול לעצמי.
אבי מימרן הוא שדרן ברדיו "קול חי"
