קורונה, זוכרים? מתברר שבזמן שאנחנו חזרנו לבתי הקפה ובעיקר לכבישים (כמה מכוניות קניתם בקורונה, תגידו לי) יש מדינות שהטירוף נמשך בהן. אחת מהן היא הודו. במשך זמן לא מבוטל הודו נחשבה לסוג של סיפור הצלחה – מדינת ענק צפופה עם מיעוט נדבקים, בלי חובת מסכות ובלי תמונות של גופות ברחובות.
גם זה נגמר, וכבר כמה שבועות מתברר שהמצב בתת־היבשת נוראי. בחדשות מדווחים על השוק השחור של החמצן, על שרפת הגופות ההמונית ועל "מערכת הבריאות הקורסת". זה אמנם לא דבר לצחוק עליו, אבל הדיווחים על הדיווחים על מערכת הבריאות הקורסת של הודו הצחיקו אותי נורא. הייתי בהודו, ואין לי מושג איך מבדילים בין מערכת הבריאות הרגילה של הודו למערכת הבריאות הקורסת.
הגעתי להודו במקרה. אחרי טיול של כמה חודשים בתאילנד ובלאוס, ובתום שבוע נוראי בקמבודיה, התלבטתי לאן להמשיך. חבר טוב שהכרתי במסע הציע שניסע להודו. זרמתי. האמת, הודו אף פעם לא הייתה חלום שלי; סמים פחות עניינו אותי אחרי הצבא, בעיקר כי לפני כן הם עניינו אותי יותר מדי והבנתי שעדיף לרדת מזה. גם כל הקטע של "לחפש את עצמך" אף פעם לא דיבר אליי. רוחניות הייתה אז ממני והלאה, ולתחושתי אנשים שמחפשים את עצמם לפעמים מוצאים גרסה ממש לא משהו. אבל החבר לחץ, והבטחתי לעצמי לפני הטיול לוותר על הנטייה שלי לחרדות מיותרות ופשוט לזרום.
האמת שהחוויה ההודית שלי לא הייתה כל כך הארד קור, בעיקר כי ויתרתי על כל החלק הצפוני של הודו, שרווי בטרקים ובסמים קלים, ובחרתי ללכת על הדרום, שרווי בחופים ובסמים קשים (אל תסתכלו עליי ככה, אמרתי לכם שכבר עברתי את זה).
נחתנו בבומביי. גם אחרי 15 שנה, אני זוכר את הריח שנוחת עליך ברגע שאתה יוצא מנמל התעופה בהודו – מין שילוב קסום של עוני, לכלוך וקארי. העובדה שהגעתי עם מישהו שכבר היה לא מעט זמן בהודו הקלה עליי את ההתאקלמות, אבל אני חייב להודות: בהתחלה לא התחברתי.
הלכלוך בכל פינה. הנהיגה בכבישים בשיטת "צפור כפי יכולתך וסע לא כפי יכולתך". הקבצנים שמסתערים עליך בעיניים עצובות. הילדים העזובים. התנועה המעצבנת עם הראש, שלא ברור לך אם היא אומרת כן, או לא, או אולי, או אין לי מושג מה אמרת לי אבל אנדנד את הראש ונראה לאן זה יוביל. הישראלים שאומרים משפטים מעצבנים כמו "אחי, תתרגל לקצב של הודו". אבל אז עבר הזמן, ולאט־לאט, כמו שאמרו המעצבנים, התרגלתי לקצב של הודו ולמדתי להתאהב.
אחרי בומביי נסענו לחופים של גואה, ושם בכלל הכול זרם. המסיבות, החברים מכל העולם שהכרתי שם, המקלחות עם הדליים, האוכל, הריחות, הצבעים. מושלם. המשכתי לטייל כמה חודשים ואז נגמר הכסף והחלטתי לחזור הביתה. באחד הימים האחרונים שלי שם ישבתי ושיחקתי קלפים עם שלושה חברים אקראיים שהיו גם הם לפני החזרה לארץ. במהלך המשחק אחד מהחברים קפץ משמחה לאחר שלקח קופה של 100 רופי (עשרה שקלים בערך). הוא רק שכח שהחלטנו להתפנק לקראת הסוף והלכנו על חדר עם מאוורר תקרה.
החלטנו לחתוך
הוא חטף מכה כזאת, שחתיכה קטנה מהראש שלו נחתה על השולחן. המאוורר התמלא בדם, ואנחנו הסתכלנו זה על זה ושאלנו את עצמנו איך לעזאזל נקלענו לסרט של טרנטינו. החלטנו לנסוע לבית החולים. מכיוון שזו לא הייתה פציעה מסכנת חיים אלא יותר פציעה מסכנת מאוורר, החלטנו לוותר על ההצעה של הפקיד במלון, שרצה שנלך לבית חולים יוקרתי לתיירים, ובחרנו בבית חולים ציבורי רגיל. כשהגענו, את פנינו קיבלה מזכירה רפואית במדים מגוהצים. סתם, את פנינו קיבלה פרה. היא עמדה בכניסה לחדר המיון. עם כל הכבוד לבנאדם שכמעט איבד חצי ראש, פרה היא דבר קדוש.
את החבר חבשנו עוד במלון באופן עצמאי, והחלטנו בינתיים לקרוא לו "אריק" ולברך אותו על צליחת התעלה. נכנסנו לחדר המיון וניגשנו לפקיד הקבלה, שלא דיבר מילה באנגלית. בתנועות ידיים מוגזמות גילינו שעלינו להמתין עד שרופא ייגש אלינו. אחרי עשר דקות המתנה, שהרגישו כמו שלוש שעות כי שיקרתי וזה באמת היה שלוש שעות, ניגש אלינו בחור הודי חביב שכנראה היה רופא, והכניס אותנו לחדר צדדי.
היתרון? הבחור ידע קצת אנגלית. החיסרון? הוא לא ממש ידע רפואה. הוא הסיר את התחבושת של אריק והודיע לנו נחרצות שהוא חייב לתפור את הפצע כי החתך די עמוק. בירכנו אותו על האבחנה, ויאללה, תפור. ההודי החביב התחיל לפתוח מגירות, וגילה שחסר לו ציוד הכרחי לשם ההליך. הוא יצא מהחדר וחזר בזריזות אחרי ארבעים דקות עם מחט וחוט מוזר.
ביקשנו ממנו שיחטא את המחט, והוא כמובן הסכים ושם את המחט לכמה דקות בכוס מים חמים מהברז. לאחר התייעצות קלה עם אריק החלטנו שאדם שצלח את סואץ יכול להתמודד עם קצת חיידקי כולרה במים של בומביי. הרופא שמח על ההזדמנות, השחיל את החוט המוזר במחט והתקרב לראשו של אריק. הוא ניסה להתחיל לתפור, אך כנראה התרגש מהפעם הראשונה (לא ידענו שזו באמת הפעם הראשונה, אבל לא נראה לנו שהיה לו הרבה ניסיון בתחום. או אימונים).
אחרי כמה ניסיונות חשנו במשהו מעט מוזר: הרופא רעד כמו משוגע. אחרי כמה ניסיונות כושלים לתפור את החתך החלטנו לחתוך. חבשנו את אריק שוב והודינו לרופא החביב. אין בעד מה, הוא הודה, והוסיף: אתם רק צריכים לשלם על התענוג כמה אלפי רופי, כי אין לכם "בומביי מושלם" או משהו. שילמנו וברחנו משם.
בדרך החוצה עברנו שוב בחדר המיון. אריק המסוחרר קלות מאיבוד דם לא שם לב, ונתקל במיטה שהודית גדולה שכבה עליה. ההודית התעצבנה על אריק וזרקה עליו שקית אינפוזיה ריקה שנחה לה על הבטן. השקית פספסה את אריק ופגעה בהודי צעיר עם תחבושת על העין ששכב במיטה לידה. כמעט צעקנו פאודה, אבל אז נזכרנו שהסדרה עוד לא הופקה ונסנו על נפשנו מפני מערכת הבריאות ההודית. שעתיים אחר כך היינו אחרי ביקור בבית החולים לתיירים שהפקיד המליץ עליו. הטיפול עלה לאריק 150 דולר ככה, אבל לפחות לא פגשנו אף פרה בכניסה.
