התנהלותן הפוליטית של המפלגות "הציונות הדתית" ו"ימינה" מאז היוודע תוצאות הבחירות מורות כי על הציונות הדתית לערוך בדק בית וחשבון נפש יסודי. הדוגמטיות האידיאולוגית שבה נוקטת "הציונות הדתית" היא ביטוי למה שכתב ניקולו מקיאוולי בספרו "הנסיך": "כל-כך רב המרחק בין איך שחיים ובין איך שראוי לחיות, עד שמי שזונח את מה שעושים לטובת מה שהיה צריך לעשות לומד לגרום לעצמו יותר הרס משימור".
דוגמה אקטואלית למה שכתב מקיאוולי ניתן למצוא בדבריו של ח"כ בצלאל סמוטריץ' על כך ש"עדיף ממשלת לפיד-בנט על ממשלה בתמיכת רע"מ". המשך התנגדותה המוסרית של הציונות הדתית להסתמכות על רע"מ עונה להגדרתו של הנס מורגנטאו, כי "אדם שאינו אלא 'אדם מוסרי' הינו כסיל – שכן נעדר הוא מתינות לחלוטין".
חסרונה של המתינות הורגש אך אתמול (א') בהודעתו של סמוטריץ' שאולי הגיע הזמן להחליף את נתניהו. הודעה זו הגיעה על רקע פרעות הערבים נגד היהודים בירושלים וביפו שאותם הגדיר נתניהו משום מה "עימותים משני הצדדים". הביקורת של סמוטריץ' על הסימטריות שערך נתניהו מוצדקת ומתבקשת, אך מסקנתו שגויה ואף נמהרת. בכל מקרה הוא אינו יכול להתבטא כך בפומבי, אלא אם כן הוא מחשיב עצמו עדיין נער גבעות.
על הזיקיות הפוליטית שמפגינה ימינה אין צורך להכביר מלים, אפשר רק לצטט שוב את מורגנטאו שטוען כי "אדם שאינו אלא 'אדם מדיני' בלבד, הינו בהמה, שכן נעדר הוא מעצורים מוסריים לחלוטין". רצוי גם לברר פעם אם לא התפתחה כאן איזו שבתאות חדשה עם הופעתו המטאורית של נפתלי בנט, וזהו לב בדק־הבית שעל הציונות הדתית לערוך: כיצד זה נסחפה אחר דמותו של נפתלי בנט והטילה את יהבה עליו.
זהו אותו איש ימין מובהק שכמנכ"ל מועצת יש"ע ערך ביקור הזדהות בשדרות רוטשילד בקיץ 2011. אם מישהו שכח אז כדאי להזכיר שמחאת רוטשילד הייתה ניסיון הפיכה בולשוויקי. גם חבירתו של בנט ליאיר לפיד לא הדליקה בציונות הדתית את הנורות האדומות על טיבו האמתי של יו"ר ימינה. לפיד כזכור, ביקש ללמד את המתנחלים לקח והריע ברשעות ונבזות בעת שאלפי יהודים גורשו מבתיהם ונחלותיהם בגוש קטיף.
שתי תופעות אלו, הדוגמטיות של סמוטריץ' מחד גיסא והזיקיות של בנט מאידך, מלמדות על חוסר ניסיון וחוסר בגרות. הדבר נובע בין השאר מכך ששני ראשי המפלגות הללו השליכו מאחורי גבם את הדור הקודם של הנהגת הציונות הדתית. שמות כמו זבולון אורלב או אורי אריאל כבר אינם מוכרים כמעט, ואין בקרב חברי הכנסת של שתי המפלגות האלה מספיק דמויות בעלות ניסיון פוליטי.
למען הצדק יש לומר, שלמעט הליכוד, הבוסריות הפוליטית מאפיינת גם את יש עתיד, והעבודה. אולי בשמאל יש רבים המוצאים בכך נחמה, אבל עבור המחנה הלאומי אין כאן ולו גם חצי נחמה. ההשלכות של אותה תסמונת המלך רחבעם, אשר פעל לפי עצת הצעירים במקום עצת הזקנים, עלולה להפיל את המדינה לזרועות השמאל.
המחסום שמציבה הציונות הדתית בפני הרכבת ממשלה המסתמכת על רע"מ מבחוץ, הוגדר בצדק על ידי יעקב ברדוגו כפיות טובה. ברדוגו הוסיף שהתנהגות זו ייצרה קו שבר בין מצביעי הליכוד, שנתנו את קולם למפלגת "הציונות הדתית", לבין הציונות הדתית. עם זאת מוטב היה אם ברדוגו היה נמנע מלמחזר את המסרים שהכתיב השמאל ל"פנתרים השחורים" על כך שההתנחלויות נבנו על חשבון ערי הפיתוח.
אם הציונות הדתית אינה רוצה לחזור לימים האדומים של ההתנתקות, ולבדידות המזהרת של קיץ 2005, כדאי שתחשב את צעדיה הפוליטיים.
