פעם, כשהיינו ילדים, ישבנו במשך שעות עם דפים ועטים ועמלנו על המצאת חתימה שתאפיין ותגדיר אותנו. הסתכלנו על החתימות של הורינו, ניסינו להבין את התחכום שבהן ולחקות אותו. זה היה משעשע להתנהג כמו מבוגרים שכותבים את שמם, ואז מקשקשים עליו במין חשיבות אצילית. התאמצנו מאוד שהקשקוש ייראה עקבי כך שהחתימה תהיה אמינה. כמו של גדולים.
בניסיונות האלו להתנהג כמבוגרים הייתה מטרה סמויה: לקפוץ לעתיד שלנו, להתבונן על עצמנו חותמים על צ'ק רב־משמעות ורב־מספרים, בחתימה שלא רק תדגיש את שמנו אלא גם תאפיין אותנו ואת תפקידנו בחיים. המציאות היא שהעתיד אכן הגיע, ובשנים האחרונות אני מוצאת את עצמי משתמשת בחתימה סתמית, מבוישת ומהוססת ביותר, הכוללת רק את שמי, בלי להוסיף לה שום קשקוש יוקרתי.
נזכרתי בזה השבוע לאחר שלא פעם, בראיונות או כתבות שיצא לי להשתתף בהן, נשאלתי איך ארצה שיציגו אותי. איזו כותרת אני רוצה שתלווה את השם שלי כשיגידו אותו.
השאלה הזו הביכה אותי מאוד. משתי סיבות.
ראשית כי מה זאת אומרת – אתם לא יודעים להגדיר אותי? אתם לא יודעים מי אני? אז לשם מה פניתם אליי? והסיבה השנייה והאמיתית היא שפשוט אין לי מושג בעצמי. אני לא יודעת איך להגדיר את מי שאני. אין לי מושג איך קוראים למה שאני עושה, וגם – מה בעצם אני עושה בחיים?
ברור לגמרי שבשבוע שעבר, רוב המקומות שבהם הציגו אותי כללו את הטייטל “אלמנת הרב רזיאל שבח“. הגדרה מכובדת ומלאת יראה, אבל האם היא היחידה שאשא מעתה ועד עולם לצד שמי? האם מעכשיו, בכל פעם שאופיע בריאיון או בכתבה זה יהיה בהכרח כי אני אלמנה?
מכיוון שהתשובה היא “לא“ נחרץ, אני מרגישה צורך למצוא לה חלופה ברורה. הגדרה שתבהיר בפירוש שאני עוד משהו.
שתבינו, זה לא שאני חסרת הגדרות. אולי ההפך.
אני יודעת ביני לביני מי אני, יודעת מה הם תחומי העניין שלי ובמה אני טובה פחות. יודעת לומר לאן אני נמשכת ואיזה בן אדם אני רוצה להיות בעתיד. אילו בגדים אני אוהבת ואילו פחות ועם מי לא אשב לעולם לשתות קפה (לא שותה קפה).
אבל האמת היא שבשנים האחרונות אני לא באמת יודעת להגדיר מי אני, ומה אני עושה או מייצגת בחיים כרגע. זה אפילו מטריד יותר כשמגיע אליי אחד מילדיי ושואל “אמא, במה את עובדת?“, ואין לי דרך לספק את שאלתו בלי לגמגם או לתאר במילים רבות מדי את מה שאני עושה.
אני מוטרדת מהסוגיה הזו ומטיחה בעצמי לא מעט ביקורת על כך. הרי אני כבר בת שלושים וחמש. יש לי תואר ועוד מעט תואר שני, ספר שכתבתי, שישה ילדים, ולא מעט נושאים שאני מביעה את דעתי עליהם בלי סוף. אז איך הגעתי למצב שיעל שבח לא יודעת מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה? לא יודעת לומר לעצמה ולסביבתה איך היא מגדירה את עצמה כרגע?
בת שלוש וחצי
האמת היא שזה לא תמיד היה ככה. זה התחיל כמובן רק לפני שלוש שנים וחצי. עד אז הייתי מחנכת, אשת רב, אם לשישה. זה היה פחות או יותר טווח משחק התפקידים שלי, למי ששאל, והיו מעטים כאלו.
אבל מאז חיי קיבלו תפנית בעלילה, והם מורכבים מכל כך הרבה פרטים וכל כך הרבה תחומים, שבשורה התחתונה אולי מרוב עצים לא רואים את היער. הרי אם היה לי ביטחון לתת תשובה חד־משמעית, כנראה גם הזהות שלי הייתה מתלווה אליה.
כשאני נשאלת אני מיד רוצה לומר שאני אמא, אשת חינוך, מתנחלת, דוסית, אלמנה, ימנית (די נו), צרפתייה, בעלת טור דעה (פובליציסטית? ככה אומרים?) מעבירה שיחות וסדנאות כתיבה, בעלת ספר (סופרת?), אבל זה ארוך מדי, ועלי להחליט מה אני יותר. צריך לבחור את אחת האפשרויות מהרשימה, וכאן בדיוק הבעיה מתחילה. כי אני לא יודעת.
אני מניחה שאני לא היחידה בעולם שמתמודדת עם הסוגיה, ואולי היא מנת חלקם של רבים ששינו מסלול בשלב כלשהו. אם אני יורדת לעומקה של בעיה, אני מבינה שהסיבה העיקרית לכך היא הסתכלות לא נכונה על ציר הזמן של אירועי חיי.
אחרי הכול, עד לפני שלוש שנים וחצי לא נדרשתי לברר את זהותי הציבורית ולא חשבתי שהיא תעניין מישהו מלבד מי שגם ככה מכיר אותי. לכן, אולי, כפי שאמר לי חבר, יש מקום לומר שאני בעצם, במובן מסוים, לא בת 35 אלא בת שלוש וחצי. זה קצת מרגיע אותי ומאפשר לי לנשום. רגע אחרי שאני נשאלת על הזהות, הכי מתאים לי להשיב: ראיתם פעם ילד בן שלוש שיודע לענות על זה?
אף על פי כן, הגיע הזמן להגדיר מחדש את חותמת חיי. לדעת לומר בביטחון מי אני ומה זה בדיוק אומר, בלי להצטרך לוותר על אף אחת מהגדרותיי האחרות ובלי לצמצם את ערכן ומקומן.
הייתי רוצה לסגור את הרהורי הלב האלו בהגדרה מדויקת שתתאים בדיוק, אבל מה לעשות, טרם שרתה עליי בת קול שתכריז את שמי. עד אז אסתפק בלהציג לכם ולכל המבקש לדעת: אני יעל, ואני לא רק אלמנה.
