אם לשפוט על פי הצהרות נתניהו ובנט נראה שהפור נפל, ולא מאתמול. העסקה להקמת הממשלה הבאה הושלמה לפחות במתווה העקרוני שלה, כך שהפוליטיקה הישראלית על סף שינוי צורה.
בנט הולך על אסטרטגיית האקזיט. מתברר כי בסיטואציות מסוימות מעט שווה הרבה – שבעה מנדטים שווים ראשות ממשלה. זה ההיגיון הפוליטי שמדריך אותו ושחקנים נוספים במערכת הפוליטית דוגמת מנסור עבאס שהבין זאת עוד לפני ראש הממשלה המיועד. ככל הנראה זו הגישה האסטרטגית של בנט מלכתחילה והיא נשענת על תפיסת ריאל-פוליטיק קרה ומחושבת, שהחליפה את הפוליטיקה האידיאולוגית.
המשא ומתן עם נתניהו היה לא יותר מהצגה שנועדה להכשיר את המהלך האמיתי ששותפים בו לא מעט גורמים במערכת הפוליטית. בעוד חודש, אולי פחות, תקום ממשלה חדשה: ממשלת שוקולד, מנטה, מסטיק, כלומר בנט, לפיד וסער. יהיו לה הרבה שמות, בנט יקרא לה ממשלת אחדות לאומית, לפיד יגדיר אותה כממשלת שינוי, יהיו כאלה שיקראו לה ממשלת הגאולה, ולא בגלל אשתו של.
בקרב גורמי הימין יהיה מי שירשום בסיפוק איך נציגו לשעבר של המגזר הציוני דתי נמשח למלך על ידי השמאל. בקרב גורמי השמאל יחגגו את הפיכת סוררי הימין , בנט וסער, לחמורם של משיח המחנה הליברלי. כל צד והזווית שלו, אבל בכל מקרה לא מדובר ביותר ממשאלות לב פרועות.
הממשלה הבאה לא תהיה ממשלת שמאל וגם לא ממשלת ימין. היא תהיה ממשלת מרכז אפורה עם סטטוס קוו. כי בואו נודה על האמת, לאחר ארבע מערכות בחירות של כן-ביבי לא-ביבי, אין ממש ימין ושמאל רעיוני בישראל מלבד בקצוות הפוליטיים.
כך למשל די ברור שבנושא המדיני יש הסכמה שהשלום עם הפלסטינים הוא רעיון מדומיין. כולם מסכימים על הצורך בכלכלה ניאו-ליברלית, כולם שותפים לחזון החיים הטובים, ודאי שכולם רואים באיראנים את האויב הגדול. יש מי שיראה את התפיסות הללו כניצחון הימין וזה בסדר גמור, אבל זה אומר משהו לגבי טשטוש קווי המובחנות הרעיוניים בחברה הישראלית.
ישראל תמשיך להיות חברה יהודית שמרנית עם נטייה ברורה למסורת, ואת זה לא תשנה שום ממשלה. המרחב היחיד שעליו נטוש ויכוח רעיוני הוא בשאלות הנוגעות למערכת המשפט, אבל בהינתן כך שנתניהו לא יהיה ראש הממשלה, הרי מידת האנרגיה להמשיך ולהתקוטט בעניין הזה תרד פלאים. ואילו בענייני דת ומדינה יהיה כנראה קונצנזוס להמשיך בסטטוס קוו, הרי לכולם ברור שאין בישראל מגמות של הדתה מגבוה כשם שאין מגמות הפוכות של החלנה.
ולכן, בניגוד לדימוי, הממשלה הבאה עשויה להיות ממשלה יציבה. היא תוגדר דרך השרידות הפוליטית שלה. למרות האגו המנופח של כלל חלקיה ושותפיה, דווקא חולשתם היחסית וקטנותם האלקטורלית תבטיח את אחיזתם זה בכנף בגדו של האחר. תהא זו אסטרטגיה של צמצום חסרונות של מצב קיים, ותו לאו.
אף אחד מהשותפים לממשלה הבאה אינו חזק מספיק כדי לבלוע את השני כפי שעשה נתניהו לגנץ. וזה אומר שהממשלה הזו יכולה לשרוד פוליטית לאורך זמן, סביב סדר יום קונצנזואלי.
הפרגמטיזם הוא האידיאולוגיה החדשה.
נתניהו יהיה כמובן ראש האופוזיציה, וינסה כמו שעשה בעבר להפעיל את פוליטיקת התיוג של שמאל וימין, למרות שזו איבדה כבר את כוחה. למעשה הוא החל בכך כבר בהצהרתו. הנאום שלו היה נאום של ראש אופוזיציה ולא של ראש ממשלה. הוא ימתין מבחוץ לשעת הכושר, אבל זה לא יהיה פשוט כי האינטרס הפוליטי של השותפים החדשים יקנה לממשלה הבאה אורך נשימה.
מה שעשויים לערער את היצירה הפוליטית הבאה בישראל הם לא אתגרים מבית, אלא מחוץ. יוזמות מדיניות ואתגרים ביטחוניים יעשו את ההבדל, אבל זה ממש לא ודאי. בכל מקרה, מה שברור הוא שאם השחקנים השונים יהיו הם עצמם, העסק לא יחזיק מעמד, ולכן כולם יחתרו ליציבות ולסטטוס קוו גם בתחומים האלו.
הבחירות המשמעותיות תהיינה כנראה אלה שעוד לא היו. קרי – החמישיות, שיתקיימו אחרי הסערה הגדולה של לכתו של נתניהו ושל ממשלת המעבר בעלת הראש המשולש שתוביל להגדרה מחדש של המערכת הפוליטית בישראל. האם סער ובנט יהיו רלוונטיים אז? קשה לדעת, אבל ללא ספק המשחק הפוליטי יפתח לאפשרויות נוספות ואולי גם לדמויות אחרות.
