אחרי הטור שלי על ההתעלמות של עולם הישיבות מיום הזיכרון, הזמינו אותי לדבר באיזה טקס זיכרון חרדי לחללי צה״ל (יש דבר כזה!) בגלל שלא כל כך ידעתי מה לומר, וגם ככה אני לא טוב בדיבור בפני קהל, אז פשוט חזרתי על העיקרון של הטור. אמרתי שלדעתי הבעיה המהותית של עולם הישיבות ביום הזיכרון היא ההתעלמות, ושאני מייחל ליום שבו יראו לנכון ראשי הישיבות שליט״א לציין את זה בדרכם בהיכלי הישיבות הקדושות. זהו. סיימתי לדבר וחזרתי לשבת על אחד מכיסאות הפלסטיק.
כעבור דקה, ניגש אליי בחור ישיבה צעיר ואמר שכוייח וכולי, ואז סיפר שבישיבה שבה הוא למד עד לפני הקורונה, ישיבה ליטאית למהדרין שלא אנקוב בשמה, מדי יום זיכרון היה מופיע על לוח הזמנים הדיגיטלי בכניסה לבית המדרש המשפט: "היום, יום הזיכרון לחללי צה״ל ונפגעי פעולות האיבה, הלימוד מוקדש לעילוי נשמתם הטהורה". לא ייאמן. אמרתי לו, בנאדם! עכשיו אתה מספר לי? איפה היית עד היום? זה חזון אחרית הימים! אתה בטוח? והוא אמר לי, בטוח, בטוח. ואמרתי לו, איך לא שמעתי על זה עד היום? איך ידיעה כזו ביזארית נעלמת ככה מעינינו? אז הוא אמר שבאמת היה איזה עיתונאי מחדשות 13 שבא לסקר את התופעה המהפכנית והמבורכת אבל כנראה ראש הישיבה לא התלהב בדיוק מרעיון הפרסום בגלל איזה עניין שלו עם איזה תורם. כך אמר הבחור ולא יסף. ואני אמרתי, רגע־רגע. מה זאת אומרת עניין שלו עם איזה תורם? והבחור אמר לי שאחד מתורמי הישיבה התנה את התרומה שלו (הנדיבה מאוד ככל הנראה) בציון יום הזיכרון בהיכל הישיבה.
הכול התחיל בבוקר סתמי אחד שבו נכנס לפתע לבית המדרש שעיֵה לנצמן (שם בדוי), שהיה אחראי על האוייצר של הישיבה. האוייצר הוא הכינוי לצמד המילים ״אוצר הספרים״
באסה. התקשיתי להסתיר את האכזבה שלי. עד שכבר הרגשתי איזו אתחלתא דגאולה, הבנתי פתאום שזו סך הכול עוד עסקה, יש שיאמרו מוצדקת. יש שיאמרו שלא. וזה הזכיר לי איזה סיפור שקרה פעם, ממש מזמן, בישיבה שלי. אני חייב להודות שאני לא זוכר את הפרטים המדויקים, אבל את המסר והרעיון הכללי כן. הכול התחיל בבוקר סתמי אחד שבו נכנס לפתע לבית המדרש שעיֵה לנצמן (שם בדוי), שהיה אחראי על האוייצר של הישיבה. האוייצר הוא הכינוי לצמד המילים ״אוצר הספרים״. או בראשי התיבות אוצה״ס. איזה צמד מילים יפה זה אוצר הספרים. בכל מקרה, האחראי על האוייצר הוא האיש שבעצם דואג לכל מה שקשור לספרים של הישיבה: קניית ספרים חדשים, העברת ספרים בלויים לגניזה, כריכת ספרים קרועים, סידור המדפים בסופי שבוע, החלפת ספרים מהמחסן לבית המדרש בהתאם למסכת הנלמדת וכאלה. אז בבוקר ההוא נכנס לו שעיה לנצמן לבית המדרש כשהוא סוחב ערימת ספרי תניא. כן. אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל מעשה שהיה כך היה. עוד לא הספיקו הציבור לתהות על המעשה המוזר של שעיה, והוא החל לפנות במרץ מדף שלם של חומשים שנמצא במיקום הכי נגיש בספריית בית המדרש והכניס במקומם משהו בסביבות חמישים עותקים של תניא. תניא! מה שאתם קוראים. הספר הכי חסידי בהיכל הישיבה הכי ליטאית. מה שנקרא הגאון מווילנה מתהפך בקברו ובעל התניא רוקד. שעיה לא סיפק הסברים, רק אמר שזו הוראה מגבוה. אחר הצהריים של אותו יום נכנסו לבית המדרש באמצע סדר ב׳ ראש הישיבה, המשגיח ונגיד חשוב מארה"ב. זה אמנם לא היה מחזה שגרתי אבל גם לא מפתיע. מדי פעם היו נוחתים בישיבה עשירים למיניהם ומשאירים (או לא) תרומה כזו או אחרת. אבל מה שמעניין היה בביקור הספציפי הזה הוא ששמועה מוזרה עשתה לפתע כנפיים בין ספסלי התלמידים. מישהו אמר שהנגיד החייכן הזה שנכנס לבית המדרש הוא חסיד חב״ד ידוע והתנאי שלו לביקור בישיבה – ביקור שעשוי להניב תמורה נאה ביותר לישיבתנו – שיהיה מדף של ספרי תניא בבית המדרש. אין לי מושג איך הוא בדיוק העביר את המסר הזה ומה בדיוק היו פרטי המו״מ אבל מה שבטוח הוא ששעיה באמת הכניס באותו בוקר מלא תניאות ובאמת באותו ערב התבשרנו שהישיבה זכתה לתרומה מכובדת מהתורם ״שהתרשם מאוד מהשטייגען בבית המדרש״.
תאמינו או לא, אבל כבר ביום המחרת שעיה העביר באותו קור רוח את ספרי התניא הרבים אל מדף אחורי במעמקי אוצר הספרים, החזיר במקומם את החומשים וסערת התניא שככה. בחיי שאני לא יודע מה יותר לא הוגן. הדרישות של הנגידים לקידום האג׳נדות שלהם או ההצגה המתעתעת לקבלת התרומה. אני באמת לא יודע. מה שכן, אני חושב שכל מקרה כזה פותח אופקים לדיון. פעם על יום הזיכרון, פעם על חסידות. וזה כשלעצמו כבר מבורך.
