אחת התורות המפורסמות של ר' נחמן מברסלב נכתבה בהשראת סיפור עלייתו של אליהו הנביא השמימה. בספר מלכים מתואר כיצד רגע לפני הסתלקות הנביא הסוער, הוא מציע לתלמידו להביע משאלה אחרונה. אלישע מבקש בקשה לא שגרתית: "ויהי נא פי שניים ברוחך אליי". גם תגובתו של אליהו לא שגרתית: "אם תראה אותי לוקח מאיתך יהי לך כן, ואם אין – לא יהיה". לצדיק יש רוח עליונה – המהות הפוטנציאלית שלו – שאינה מתגלה בימים כתיקונם, טוען ר' נחמן, ויש לו גם רוח תחתונה, גלויה, האנרגיה הממומשת שלו, שאותה פוגשים מכריו ושומעי לקחו בשגרה. רגע לפני המוות, הרוח העליונה יורדת ומתאחדת עם הרוח התחתונה, וגם האיווי הכמוס ביותר של האדם מתגלה. התלמיד שזכה לעמוד אז ליד מיטתו מקבל אפוא "פי שניים" ברוח.
שופטי בית המשפט העליון פיתחו דרך מקורית להעניק לציבור "דאבל" מהפנטזיה האידיאולוגית הכבושה שלהם – פסק הדין שהם מקריאים בפרישה. לרוב זהו מניפסט פרוגרסיבי טיפוסי, בבחינת לעשות נחת רוח לעיתונאינו ולעשות רצון קוראינו, כמו מרים נאור שאישרה את פתיחת המרכולים בשבת, ואילה פרוקצ'יה שהעניקה סעד לעובדים זרים. לעיתים פסק הדין נראה כאילו נועד מראש לתרגום לאנגלית בקטגוריית "זכויות אדם", כמו ביניש שעסקה בהבטחת הכנסה לבעלי רכב, ורובינשטיין שהגדיר שטח מחיה מינימלי לאסיר. לפעמים פסק הדין פוגע במושאו, כמו אלישע חייבטוב שנמק בכלא כמה חודשים כדי שהשופט שהם יוכל להקריא את פסק הדין בטקס הפרישה החגיגי.
במובן הזה, השופט הפורש מלצר חרג מהנוהג שייסדו חבריו. פסק הדין שנתן המשנה לנשיאת בית המשפט העליון ביום שני עוסק בשאלה מתעתעת ויוצאת דופן: חוקיות פעילות "האכיפה האלטרנטיבית" של יחידת הסייבר בפרקליטות. את העתירה הגיש ארגון עדאלה; באינטואיציה ראשונית ברור לגמרי מי הטובים ומי הרעים בעתירה הזאת, אבל במחשבה שנייה הסיפור מורכב יותר.
הנה אנקדוטה להמחשת הנושא. באחד מגלי הטרור שהתרגשו עלינו בעשור הקודם יצא מחבל מכפרו, חדר ליישוב ושחט כמה בני משפחה. זמן מה לאחר מכן פגשתי איש מודיעין שסיפר לי על תחקיר גדול שנערך ביחידתו. מתברר שיחידת סייבר של כוחות הביטחון יירטה בזמן אמת פוסט שפרסם המחבל בפייסבוק ובו הצהיר על כוונתו לצאת ולרצוח יהודים. תקלה בהזרמת המידע לשטח גרמה לעיכוב בהתארגנות הכוחות ולאי מניעת הפיגוע.
במערכת הביטחון גילו שרבים מהמחבלים המעורבים ב"טרור היחידים" הושפעו מפרסומי רשת של מחבלים אחרים, כך שכל פיגוע המלווה בפרסום עצמי של המחבל מעודד מחבלים פוטנציאליים נוספים לקחת סכין ולצאת לחפש קורבן. בעקבות זאת התגבשה ההבנה שלא די בסגירה מודיעינית מהירה על המחבל סמוך לפרסום הפוסט, ויש לעשות כל מאמץ להוריד את הפרסום מהרשת ולבלום את הפצתו.
כך נולד "המסלול הוולונטרי". אנשי הפרקליטות הקימו ערוץ פתוח מול פייסבוק ומפעילי רשתות חברתיות נוספות, ודרכו החלו להזרים בקשות: להסיר תכנים, להגביל תכנים, ובמקרים מסוימים אף לחסום חשבונות של מפרסמים בעייתיים. ההסרה עצמה נעשית בידי פייסבוק, כאשר עובדיה משתכנעים שהפרסומים אינם עומדים ב"תנאי הקהילה" של הרשת החברתית. מפרסומי הפרקליטות עולה שהיקף השימוש במערכת הזו התרחב עם השנים. הפרקליטות מגישה יותר מ־12 אלף בקשות בשנה, ו־90 אחוזים מהן נענות בחיוב.
עדאלה טענו שאין לנוהל הזה כל הסמכה בחוק. "מדובר בהליך הפוגע בזכות החוקתית לחופש ביטוי ולהליך הוגן", הלינו, שכן לנחסמים לא נערך הליך שיפוטי ולא ניתנה להם זכות טיעון. וכאן אנחנו מגיעים לנקודה. אם הסרת הפרסומים הייתה על רקע ביטחוני בלבד, היה מקום לדחות את העתירה ולגלגל את עדאלה מכל המדרגות. הבעיה היא שעם האוכל בא התיאבון. בפרקליטות ראו כי טוב והחליטו להרחיב את ה"מחיקון" לתיקון עולם כללי: "מחיקת פרסומי רשת הפוגעים בקטינים", "מניעת פרסומים פוגעניים כלפי סוגים מסוימים של עובדי ציבור" ו"הגנה על טוהר הבחירות לכנסת", בין השאר באמצעות הסרת "חשבונות משתמשים מזויפים יצירי אדם".
הגישה הזו, קל להבין, היא מדרון חלקלק. בשנת 2018 הגיש ארגון לביא תלונה נגד הנהלת בית המשפט, לאחר שנחשף שהיא מנהלת מעקב ורישום אחרי משתמשי פייסבוק המבקרים בחריפות שופטים. בטוויטר, לדוגמה, שיעור עצום מהחשבונות הם אנונימיים, וחלקם מופעלים בידי עובדי מדינה שלא יכולים להתבטא בפומבי בשל הוראות התקשי"ר. האם אנחנו רוצים להשתיק את כולם?
ללא שקיפות ובקרה
בעיה אחרת היא היעדר השקיפות והיעדר הבקרה על המנגנון. האם ייתכן שבין הבקשות המוצדקות הזרימה הפרקליטות גם בקשות למחיקת פרסומים נגד התובעים במשפט ראש הממשלה? אין לנו תשובה לשאלה הזו כי בפרקליטות טענו שהם לא שומרים את הפרסומים שביקשו להסיר, ואין גוף חיצוני המפקח על המנגנון כדי לוודא שלא נעשה בו שימוש לרעה.
הפרקליטות טענה בתשובותיה שהיא לא מפעילה סמכות שלטונית. הסרת התכנים נעשית בידי עובדי פייסבוק בלבד, והפרקליטות אינה אלא "ממליצה". אבל גם אם המסלול הוולונטרי כולל המלצות גרידא, אפשר לשער שפייסבוק תעדיף להיעתר לדרישות הפרקליטות כדי לא להתמודד בעתיד עם חקיקה ממשלתית מגבילה.
במענה לשאלת מקור הסמכות הסבירו בפרקליטות שהמקור הוא סמכותו הכללית של היועץ המשפטי לממשלה, "כמי שמופקד על שמירת האינטרס הציבורי, אכיפת החוק ושמירה על שלטון החוק". הקביעה הזו לבדה מטרידה יותר מכל התשובות האחרות גם יחד. במובן הזה, הבעייתיות בפעילות "אכיפה אלטרנטיבית" היא כפולה: 5 אחוזי הפעילות המוציאים שם רע לכל השאר, וההרחבה הניכרת בסמכויות היועץ המשפטי לממשלה.
ואף על פי כן ולמרות הכול, המשנה לנשיאה החליט לדחות את העתירה בפסק דינו האחרון. פעולת הדיווח היא אקט שלטוני, קבע, אולם לא הוכח שפעולת הדיווח פוגעת בזכויות אדם. הן משום שהרשתות הן שמקבלות את ההחלטה על הסרת התכנים, והן משום שלרובוטים ולייצגנים (אווטרים) שחלק מהפרסומים נובעים מהם אין זכויות אדם.
למשקל המוגבר שנתן לשיקול הביטחוני היה הד בנאום הפרישה המרגש שלו. מלצר הזכיר את הוריו המנוחים, ניצול רשימת שינדלר וניצולת אושוויץ. הוא גדל כבן יחיד להורים שחוו על בשרם את מוראות השואה, ובנו נפצע במערכות ישראל.
"מאז הגיעי לבית המשפט, בכל יום שעליתי לירושלים חשתי התעלות ודימיתי לעצמי את הרגשתם של אבותינו, עולי הרגל", הכריז מלצר בהתרגשות. "עצמאות מדינתנו והמחיר הנורא שנגבה מאיתנו עבורה הומחשו לי מדי יום, כשנסעתי לירושלים וראיתי ליד שער הגיא את המשוריינים השרופים שבצידי הדרך. מרפסת לשכתי צופה לאנדרטת הזיכרון המרשימה לחטיבת הראל, הנמצאת בגן סאקר. על האנדרטה חקוקים שמותיהם של 431 חללי הראל, שנהרגו במלחמת העצמאות, רובם בקרבות על הדרך לירושלים ובתוך העיר עצמה. כמעט לא היה יום שלא יצאתי לפחות פעם אחת למרפסת לצפות באנדרטה, להתרשם מיופייה וליתן כבוד לנופלים ולהתחזק".
את הפסקה חתם ברמז לכיוון שאליו פסע בפסק הדין שהוקרא בטקס: "חשיבות השמירה על ביטחון המדינה, חלום הדורות, אשר למענו כה רבים הקריבו את חייהם, הובא לביטוי גם בפסיקתי".
