נתחיל בכך שח"כ בצלאל סמוטריץ' צודק בהתנגדותו הנחרצת להקמת ממשלה באמצעות תמיכה של מפלגת רע"ם. הנאום של מנסור עבאס אומנם היה יפה, ובלי ציניות גם מעורר תקווה, אבל הוא לא מספיק כדי לבנות עליו עכשיו ממשלה, ודאי לא ממשלה לאומית.
הישענות הממשלה על קולות חברי רע"ם בטווח הקצר תהיה דומה להסכמתה של בחורה להינשא לבחור שעד לאחרונה לא הסתדרה איתו, לאחר שקיימו דייט סביר אחד בלבד. לא צריך להידרש דווקא למצב של מבצע צבאי בעזה. די לומר שאם חברי רע"ם נהגו עד לא מכבר לבקר מחבלים משוחררים וללוות משפחות של מחבלים במאסר, ובעיקר אם הם עדיין לא מכירים בזכות העם היהודי למדינה יהודית, אי אפשר להשעין על קולותיהם ממשלה.
אבל הבעיה באיגרות הנחרצות שסמוטריץ' מפרסם מאז הבחירות היא שאין בהן שום חזון חלופי ושום תקווה למערכת היחסים שלנו עם ערביי ישראל. מי ששומע או קורא את סמוטריץ' מאז הבחירות, שומע רק מה הוא שולל. הוא מזהיר שערבים שאינם מכירים בכך שארץ ישראל שייכת לעם ישראל לא יישארו כאן, אבל לא אומר מה הוא מציע למי שכן מכירים בכך. אילו דובר בתושבי עזה, יכולנו לקבל את העובדה שראש מפלגה ימנית לא מציע להם תוכנית נורמליזציה; אבל מיליון אזרחים ישראלים שלא הולכים מכאן לשום מקום זכאים לדעת מה החזון שיו"ר מפלגת הציונות הדתית מציע להם.
סמוטריץ' כן כתב שהוא מחכה ליום שבו הערבים לא יצטרכו מפלגות ערביות אלא ישתלבו במפלגות הישראליות הכלליות, אבל דווקא על הציפייה הזו אפשר לומר את דברי חז"ל "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים". מי שמאמין בצורך במפלגה מגזרית ייחודית לציונות הדתית, לא יכול לצפות שדווקא הציבור הערבי יוותר על מפלגותיו המגזריות וישתלב במפלגות הכלליות.
גם כשבוחנים את התנהלותו של סמוטריץ' במשך השנים ביחס לערביי ישראל, לא מוצאים הצעת חלופה חיובית. כשסמוטריץ' מסייר בנגב הוא נוהג לבקר רק בריכוזי הפזורה הבלתי חוקית, ולהסתפק באמירות שליליות, מאיימות ומכלילות על 270 אלף אזרחים. מצער שהוא לא מבקר לפחות במקום אחד המשקף תהליכים חיוביים שמובילים הבדואים בחברה שלהם, ויש רבים כאלו. ארגון רגבים, שהוא ייסד ופועל ברוחו, מקיים פעילות חשובה וחיונית אבל מתעקש להתייחס לסוגיה הבדואית כסוגיה לאומית בלבד, ולא לאפשר לה להיות סוגיה אזרחית.
כשסמוטריץ' נשאל בראיונות על יחסו לערביי ישראל, הוא נוהג לדבר על העימות בין החברה הערבית לחברה היהודית, ולהצדיק כך את הסתייגותו מהניסיונות לקיים כאן חיים משותפים. כשהתייחס בעבר לסוגיית ההפרדה בין יולדות יהודיות לערביות בבתי החולים הוא כתב: "טבעי שאשתי לא תרצה לשכב ליד מישהי שהרגע ילדה תינוק שאולי ירצה לרצוח את התינוק שלה בעוד עשרים שנה". ההתבטאות הזאת לא רק פסלה את היולדות הערביות על רקע מוצאן; היא גם שמטה את הקרקע מתחת מערכת הבריאות הישראלית, שאמורה להעניק טיפול רפואי שווה ליהודים וערבים כאחד.
לא הייתי נדרש לעמדותיו של סמוטריץ' ביחס לערביי ישראל, אילו היה חבר כנסת מן השורה באחת ממפלגות הימין. אך סמוטריץ' הוא מנהיג מפלגה שמתיימר להיות המנהיג הפוליטי של הציונות הדתית, ובהתאם לכך גם שינה את שם מפלגתו. גם אם הרכבה הנוכחי של מפלגתו אינו מייצג נאמנה את גווני הציבור הדתי־לאומי, השם מחייב.
בדרך לאילת עוצרים ברהט
כאשר עבאס התייחס בנאומו לפסילת מפלגות ומנהיגים פוליטיים, הוא אמר: "הגישה שלי היא מה כן, ופחות מה לא". בהחלט ייתכן שהוא נוקט תועלתנות פוליטית בלבד, אבל כדאי לאמץ את המשפט הזה ביחס לסוגיית ערביי ישראל ולומר קצת פחות מה לא, וקצת יותר מה כן.
אף שהנאום אינו יסוד מספק לבנות עליו ממשלה, הוא כן ביטא חזון אזרחי לחיים משותפים וייצג קול אותנטי של חלק ניכר בחברה הערבית. רוב ערביי ישראל מוטרדים מסוגיות הבריאות, החינוך והביטחון האישי יותר מזכויותיהם של הפלסטינים ביו"ש. רובם רוצים לחיות חיים אזרחיים שקטים בשותפות טובה עם שאר אזרחי המדינה. עד היום טענו נגדם, במידה רבה של צדק, שהם בוחרים מנהיגות פוליטית המעדיפה את סדר היום הלאומי על פני האזרחי. כעת, כשיש מפלגה ערבית שזכתה בארבעה מנדטים ומתחילה לדבר בשפה אחרת, אף שהיא עדיין צריכה להוכיח את כוונתה, ראוי לברך על המגמה ולעודד אותה.
הדרך להפיכת סוגיית ערביי ישראל לסוגיה אזרחית צריכה לעבור קודם כול בהיכרות מעמיקה יותר עם החברה הערבית. אורי אריאל, שסמוטריץ' ירש את מקומו בראשות האיחוד הלאומי, היה השר הממונה על המנהלת להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב. באחד הריאיונות הוא סיפר לי שבהרצאותיו במכינות קדם־צבאיות הוא מפציר בתלמידים לבקר ביישובי הבדואים. במקום לקלל את ההתיישבות הבדואית בצידי הדרכים, הוא אמר להם, היכנסו פעם לבקר ברהט. אריאל אפילו הציע לשר החינוך שתלמידי בתי הספר יעצרו ברהט בדרכם לטיול באילת, וישבו למפגש עם תלמידים בדואים.
לצד ההיכרות, יש להגביר את השתלבותם של ערביי ישראל במגזר הציבורי. הדרך לחיזוק האמון של הערבים בשירות המדינה ולבניית אמון בינם ובין היהודים עוברת גם בהגדלת הייצוג שלהם במערכות הציבוריות. כיום רוב העובדים הערבים בשירות המדינה נמנים עם הדרגים הנמוכים. ככל שעולים ברמת הבכירות במדרג, שיעור ייצוגם היחסי הולך וקטן. רק במערכת הבריאות שיעורם של הערבים קרוב לשיעורם באוכלוסייה. במערכות אחרות הייצוג שלהם נמוך מאוד.
ובסופו של דבר, סוגיית הייצוג והגיוון צריכה להגיע לממשלה. גם אם בכנסת הנוכחית עדיין אין מפלגה ערבית שאפשר לבנות עליה ממשלה, זה לא אומר ששרים ערבים אינם יכולים לכהן בכל ממשלה שתוקם. ראוי שדווקא הימין יוביל את השילוב של ערביי ישראל במערכות הציבוריות וגם בממשלה, ויוכיח שאזרחים ערבים יכולים להיות שותפים מלאים בקידום החברה גם במדינה היהודית.
