בד' באייר תש"ח, ערב הקמתה של מדינת ישראל, נפל גוש עציון בקרב הרואי בו נהרגו 127 מגינים. סבא שלי, ר' שמואל גלברד ז"ל, כבר לא היה שם לשמחתנו בימים האחרונים של הגוש. אבל הוא כן היה שם, בחורף שקדם לנפילת הגוש כלוחם בהגנה וכחייל בקורס מפקדי כיתות שהתקיים שם.
בנפילת 'שיירת העשרה', בחנוכה תש"ח, הוא איבד חבר קרוב לספסל לימודיו בישיבה, והשתתף בפעולת התגמול לשיירה. בחודש שבט הוא קיבל עם חבריו בכפר עציון את גופותיהם של לוחמי שיירת הל"ה, ובחודש אדר היה באחד המשוריינים שאבטחו את שיירת נבי דניאל בחזרתה מגוש עציון לירושלים. כשהשיירה נבלמה על ידי האויב, חלק מהלוחמים הצליחו לחזור לגוש עציון, והשאר התבצרו במבנה נטוש במבואות בית לחם כשהם מוקפים מכל הכיוונים. המשוריין של סבא הוצב כעמדה קדמית מול פתח המבנה. לימים הוא סיפר שהוא לא חשב שייצא משם בחיים. לאחר כשלושים שעות קרב הצליחו הבריטים לחלץ את הלוחמים המכותרים, וסבא חזר לירושלים.
גוש עציון שוחרר במלחמת ששת הימים, וזמן קצר לאחר מכן זכה אבי להימנות על המחזור הראשון של ישיבת ההסדר "הר עציון". הישיבה החלה את דרכה בכפר עציון, ולאחר מכן הקימה את היישוב אלון שבות. אני נולדתי בגוש עציון המתחדש, וכך יצא, ששנים ספורות לאחר שחרור הגוש, זכו צאצאיו של סבא להתגורר בגבעות עליהן לחם במלחמת העצמאות. סבא האמין שצאצאיו נמשכו למקום באופן בלתי מודע. "הם עושים את זה במקומי", הוא אמר.
אשתי ואני גדלנו באפרת, בירת גוש עציון. כשבננו נולד בט"ו בשבט, חג של נטיעות עץ בציון, בחרנו לקרוא לו עציון. סבא היה הסנדק. לפני שנתיים נכנסו עציון ועינב כלתו, תחת חופה שהועמדה בכפר עציון, מול הרי הגוש. שוב חשבתי על סבא ז"ל שלחם על ההרים הללו במאבק על תקומתה של מדינת ישראל, ובטח לא חלם שהנין שלו, שייקרא עציון, יזכה להינשא מולם. הפסוק שהופיע על ההזמנה לחתונה היה: "קול צופייך נשאו קול, יחדיו ירננו, כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון". לא נהוג לשנות פסוקים אבל אם היה אפשר, הייתי כותב: כי עין בעין יראו, בשוב ה' עציון.
