תודה לקירות. תודה לספה. תודה לכונניות הספרים. תודה לשולחן האוכל. תודה, סלון.
בשנה האחרונה אתה החזקת אותנו. היית לנו מבצר וצׂרי. הסלון נהיה מרחב המפגש הציבורי, כלומר משפחתי, שלנו. מהמרפסת התפללנו, בסלון קיימנו את ליל הסדר הגרעיני שלנו, בסלון צפינו בזום הקהילתי ליום העצמאות, בסלון התפללנו בבידוד ביום הכיפורים כאשר צעצועים וספרים מונחים ליד המחזורים והטלית. הוא נעשה ליבו הפועם של הבית, החוץ כמעט ונמוג.
בבתים רבים בישראל היום הסלון והמטבח מחוברים, אני אוכלת ומבשלת – משמע אני קיימת. בסלון שלנו, בלב השיכונים של שיפולי קטמון בואכה קטמונים, הסלון הוא יחידה עצמאית, המזמנת קריאה, אכילה, בהייה ושיחה טובה. ואף מילה על מפעל קיפול הכביסה התמידי המתרחש שם, בליבו הפועם של הבית.
הכותבת היא משוררת ואשת חינוך
