הדבר הקשה והצורם ביותר בהאזנה להודעות מוקלטות שאני שולחת, הוא מספר הפעמים שבהן אני שומעת אותי אומרת את המילה "כאילו".
היא משתרבבת אל השפה ומוצאת את מקומה במשפט סתמי בכל הזדמנות, נדחפת ללא הזמנה ובכלל נוכחת. הרבה. יותר. מדי. המילה הזו, כאילו כבר איבדה ממשמעותה. אין בה כלום ויש בה הכול. כאילו, הבנתם?
אין בה כלום כי היא פשוט שם, ללא משמעות לרוב. אך במקביל היא מתמצתת את מהות הישראלים, ומתנהגת בדיוק הפוך על הפוך – כיוון שאחריה תמיד אומרים את האמת. והדוגריות הזו, שבאה אחרי הכאילו, היא הכי ישראלית בעיניי.
ולמרות שהיא שם בלי שנשים לב, בגופה היא מביעה משאלת "אילו". כמו מצע תמידי בשפת הישראלים לסוג של תקווה, התקווה לימים טובים.
הכותבת היא עורכת באתר מקור ראשון
