בירושלים של ילדותי היינו מושיטים רגל אל מעבר לשלט "עצור, גבול לפניך!" ומכריזים שאנחנו דורכים בחו"ל. היום יש בישראל מחלוקת לגבי גבולות הארץ, אבל נמשכת, משום מה, ההסכמה לגבי הכמיהה ל"חוץ־לארץ". לפעמים נדמה שטיסה לחו"ל היא ההתגשמות האולטימטיבית של החזון הציוני. אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה, למצוא דיל משתלם ולצאת "לראות עולם". גם אזרחי מדינות אחרות אוהבים לטייל במקומות חדשים, אבל אין כמו תאוות התעופה של היהודי הנודד. כנראה בגלל שאנחנו מדינה קטנה ומוקפת אויבים וכו', אך בעיקר בגלל עצם הקסם המיוחס למילה הזאת. חו"ל. לבלות בחו"ל, לערוך שופינג בחו"ל, לסמן "וי" על כמה שיותר יעדים שהצטלמנו בהם ואם כבר, אז למה לא "לעשות רילוקיישן" בחו"ל. פעם קראו לזה ירידה מהארץ, רבין כינה את היורדים "נפולת של נמושות", ויש טוענים כי העובדה שכבר "מותר" לעזוב את ישראל היא בעצם עוד סימן שלא מצָדה הקמנו כאן אלא מדינה נורמלית. מדינה כמו בחו"ל.
כך או כך, קשה להבין למה טיסות עבודה מתישות של שרים וח"כים עדיין נחשבות כאן ל"מנעמי השלטון", או למה טיול לחו"ל נחשב לצ'ופר המושלם גם אם סופנו שאנו מתכווצ'צ'ים בטיסת לואו־קוסט. רבים מונים את ביטול־חו"ל כאחת המכות הקשות ביותר שהנחיתה עלינו מגפת הקורונה, אף שבזכות סגירת השמיים נפתחה הארץ וסופסוף הכירו התיירים הישראלים אפילו את רמת הגולן. עכשיו שב ומתחיל חלחול של חו"ל, טובי המוחות כבר שוקדים על אתרי הדילים, ואני נזכרת בבוקר שאחרי רעידת האדמה הנוראית באיסטנבול, אוגוסט 1999. ישבנו עם כל התיירים על מדרגות בית המלון, מפחדים להיכנס פנימה, מנסים ללא הצלחה לצלצל ארצה כדי להרגיע שאנחנו בסדר, ואילנית מראשון־לציון סיכמה באנחה: "אז חו"ל זה לא משהו, אה?"
הכותבת היא סופרת
