ביום השואה אנו נזכרים בלקח הנוקב של הבדידות הלאומית; ברגעי המשבר הגדולים ביותר אנו תלויים רק בעצמנו, ואל לנו לסמוך על עזרתם של אחרים. אלא שהלקח הזה נלמד ביתר שאת דווקא בפרק הזמן שמסוף מלחמת העולם השנייה ועד מלחמת העצמאות. השנים הללו הוכיחו שמה שקרה בשואה לא היה מחדל או טעות. נהפוך הוא, זוהי התנהגותו הצפויה של העולם.
ב־8 במאי 1945 חתם הגנרל הנאצי אלפרד יודל על הסכם כניעתה של גרמניה בפני ארה"ב ובריה"מ. אירופה החרבה שוחררה מאימת הנאצים. מיליוני פליטים החלו לשוב לבתיהם, אך ליהודים רבים לא נותרו קהילות ובתים לשוב אליהם. כ־250 אלף שורדי אימת השואה מצאו את עצמם חסרי בית, משוכנים במחנות עקורים ברחבי אירופה.
המצב במחנות היה מחפיר. ניצולי השואה היו מיעוט בקרב פליטים אחרים, שרבים מהם היו אנטישמים. הם חיו תחת מצוקת מחסור ומשמעת נוקשה של חיילים אמריקנים, שראו בהם מעין שבויי מלחמה. ארל הריסון, שנדרש לבחון את המצב במחנות, הגיש באוגוסט 1945 דו"ח קשה לנשיא האמריקני הארי טרומן, ובו קבע: "להוציא השמדתם, נראה שאנו מתייחסים ליהודים כפי שהתייחסו אליהם הנאצים".
טרומן לקח את הדו"ח ברצינות ודרש מאייזנהאואר, מפקד הכוחות האמריקניים באירופה, לפעול לתיקון המצב. ואמנם היהודים הופרדו משאר האוכלוסייה ותנאיהם שופרו. אבל הריסון המליץ בדו"ח על פתרון מהותי יותר: לאפשר ל־100 אלף עקורים לעלות לארץ ישראל. טרומן תמך בהצעה. מבחינתו מדובר היה ב"מצוקה אנושית שאינה ניתנת לתיאור". הוא שלח עותק לראש הממשלה הבריטי, קלמנט אטלי, והוחלט להקים ועדה משותפת לבחינת הסוגיה.
המסקנות הוגשו באפריל 1946, אלא שהן הכילו עוקץ מכוון, ששירת את הבריטים: מצד אחד ביקשה הוועדה לאפשר לפליטים היהודים לעלות, מצד שני המליצה להקים בארץ משטר נאמנות של האו"ם, שיוביל למדינה דו־לאומית. במילים אחרות, המשמעות המעשית של הדו"ח הייתה לבטל את החזון הציוני. הציונים הגיבו באכזבה מובנת, ויוזמת הוועדה העלתה חרס. שאלת ה־100 אלף חזרה לידי טרומן.
אפילו תומכי היהודים, למרבה הפלצות, לא רק שלא פעלו נגד המאיימים עליהם בשואה שנייה, אלא מנעו מן היישוב את הנשק ההכרחי להצלתו
טרומן המשיך לתמוך ביוזמה, אך מאחר שהבהיר שלא יפעל בניגוד לדעתם של הבריטים והערבים, בפועל לא נעשה דבר. כעת עברו הבריטים להתקפה. ארנסט בווין, שר החוץ הבריטי, האשים בפברואר 1947 בפרלמנט את יוזמת ה־100,000 בהכשלת שיחות השלום, בשל הכעסת הערבים. עוד טענו הבריטים שאם טרומן להוט כל כך לעזור ליהודים, מדוע ארה"ב לא פותחת את שעריה?
כך, למרות כל המילים היפות, הדיונים, הנאומים, הוועדות והדו"חות, שארית הפליטה נותרה עקורה עד קום המדינה. היישוב היהודי ניסה להעלותה לארץ בהעפלה לא חוקית, אבל רוב הספינות נתפסו על ידי הבריטים, ויותר מ־50 אלף יהודים הושמו במחנות מעצר בקפריסין. שוב מצאו את עצמם הניצולים כלואים במחנה בתנאים קשים, חלקם בפעם השלישית: קודם תחת סוהרים גרמנים, אחר כך אמריקנים, וכעת בריטים.
"העם היחיד שמאוים באלימות"
מהלך יוזמת ה־100,000 היה רק מבוא לסלע המחלוקת הבינלאומי המרכזי שעמד אז לפני האומות: הפתרון המדיני בארץ ישראל. באוקטובר 1946, ביום הכיפורים, נשא טרומן נאום מכונן שבו דיבר על "מדינה יהודית בת קיימא… בחלק מספיק של ארץ ישראל במקום בכולה". רעיון החלוקה לא היה חדש, וההנהגה הציונית כבר הבהירה שהיא מקבלת אותו.
למרות התנגדות מחלקת המדינה, שסברה שהפתרון יכעיס את הערבים והאנגלים ויפגע באינטרסים האמריקניים, טרומן החליט לקדם את היוזמה. האמריקנים העבירו את רעיון החלוקה לאו"ם בפברואר 1947. האו"ם הקים את "הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל" (UNSCOP), שהמליצה על סיום המנדט הבריטי וחלוקת הארץ. ההצעה אושרה באסיפה הכללית בכ"ט בנובמבר 1947, בהחלטה 181.
ברחובות ישראל רקדו בשמחה ובאושר, אבל למעשה היישוב והנהגתו נותרו עדיין חסרי מעמד לאומי, וההחלטה נדחתה על ידי הערבים, שכבר למחרתה יצאו לפרעות נגד היישוב היהודי.
התפרצות האלימות הערבית, בעיקר לנוכח אוזלת היד הבריטית, הפכה את שאלת הגנת היישוב היהודי לסוגיה מרכזית. אלא שבשלב זה התערב מזכיר המדינה האמריקני ג'ורג' מרשל, שמונה לתפקידו בינואר 1947. לדעתו ולדעת פקידי משרדו, יוזמת החלוקה הייתה טעות שדרשה פיצוי לערבים.
הפיצוי הנדרש קיבל ביטוי מעשי כפול, איום ונורא מבחינת היישוב. ראשית, טרומן הבהיר שוב שארה"ב לא תשלח חיילים לאזור. שנית, וחמור מכך: שבוע לאחר אימוץ החלטה 181, הודיעה מחלקת המדינה האמריקנית על אמברגו צבאי בכל הנוגע לארץ ישראל. כלומר, האמריקנים לא רק שלא יגנו על היהודים בעצמם, הם גם אוסרים על רכישת אמצעים שיאפשרו להם להגן על עצמם.
האמברגו הגיע על רקע מסמך מרשים מאוד שפרסמה ימים ספורים לפני החלטה 181 סוכנות הביון המרכזית (ה־CIA) הצעירה, תחת הכותרת "השלכות חלוקת פלשתינה". במסמך מופגנת בקיאות רבה, והשורה התחתונה שלו ברורה ובהירה: חלוקת הארץ תוביל לפריצת מלחמה, שבה היישוב היהודי יובס לכל היותר בתוך שנתיים. במילים אחרות, בממשל לא היה ספק לגבי משמעותו הקשה של האמברגו הצבאי עבור היישוב היהודי.
מובן מאליו שהאמברגו הסעיר את היישוב ואת תומכי החלוקה. חיים ויצמן כתב לנשיא האמריקני: "הנושא היחיד שגורם לנו לדאגה, הוא המחסור של עמנו בציוד הכרחי להגנתנו. הערבים בעליל אינם סובלים מחוסר שכזה. זהו פרדוקס של ההיסטוריה שהיהודים, העם היחיד במזרח הקרוב שמאוים באלימות, הם העם היחיד שלא התאפשר לו להתכונן בחופשיות להגנתו".
אבא אבן, גולדה מאיר ועוד רבים עשו כל שביכולתם כדי להבהיר לאמריקנים את הסכנה שריחפה מעל ראשי היהודים, בפעם השנייה באותו עשור. משה שרת הפציר באמריקנים באו"ם: "הצורך הדחוף ביותר הוא למצוא דרכים לספק ליהודים חימוש, כדי שיוכלו להגן על עצמם".
לא רק יהודים וציונים ניסו להילחם ברוע הגזירה. אלינור רוזוולט, חברת המשלחת האמריקנית באסיפה הכללית של האו"ם, כתבה למרשל בפברואר 1948: "ככל שנקדים להסיר את האמברגו, ונוודא שליהודים וכוחות השיטור של האו"ם יש נשקים מודרניים – הדבר היחיד שיעצור את הערבים – המצב כולו יהיה טוב יותר". הצטרפו לבקשתה שלושים חברי קונגרס רפובליקנים במכתב פתוח.
הממשל הבין היטב שהצורך בנשק היה הישרדותי וקיומי עבור היהודים בארץ ישראל, אבל ההפצרות נפלו על אוזניים ערלות. במזכר מ־29 בינואר 1948 קבע ג'ורג' קנן, מנהל המשרד לפיתוח מדיניות במחלקת המדינה, כי אמנם "מדיניות של אי־התערבות תשאיר את פלשתינה במצב של אלימות", אבל "האחריות העיקרית תמשיך לרבוץ על המנהיגים והארגונים היהודיים, שרדפו באופן בלתי נלאה אחרי יעדים שבסיכון גבוה יובילו לתוצאות אלימות".
מילים חסרות כיסוי
מדיניותו הפייסנית של טרומן, שניסה לרצות את כולם, הכילה פרדוקס מובנה. מצד אחד חלוקה, מצד שני אמברגו צבאי, שמשמעותו הייתה, לפי הערכת ממשלו שלו, סיכולה; משום שהשארת היישוב היהודי חסר מגן תעודד את הערבים לאלימות שבסופה ינצחו.
למרבה הציניות, אנשי מחלקת המדינה, שהתנגדו ליוזמת החלוקה, השתמשו בפרדוקס האלימות כדי לנסות לסכל את ההצעה. וכך, ב־19 במרץ 1948, בשלב שבו היה נדמה שהערבים מנצחים במלחמה, קרא וורן אוסטין, נציג ארה"ב במועצת הביטחון של האו"ם, בשם עצירת שפיכות הדמים, להקמת משטר נאמנות בפלשתינה. החייאת רעיון הנאמנות נועדה לדחות את החלוקה למועד לא ידוע.
ההנהגה הציונית הייתה בהלם. ולא רק היא. גם המזכיר הכללי הנבחר הראשון של האו"ם, טריגווה לי, שאהד את הציונות, היה נרעש. ולא רק הוא: למרבה ההפתעה גם טרומן. הנשיא הבין מיד שההצעה של אוסטין מנוגדת למדיניות החלוקה שלו. ביומנו כתב: "מחלקת המדינה משכה מתחתיי את השטיח… עכשיו אני במצב של שקרן ובוגד, לא הרגשתי כך מימיי". אלא שלמעשה מדובר בתוצאה הצפויה, מבחינת ממשלו, של האמברגו הצבאי: אלימות וניצחון הערבים, ולא חלוקה בת קיימא בין הצדדים.
חיים ויצמן, שהבין לאן הרוחות נושבות, כתב לטרומן מילים חריפות: "המעצמות חושפות כעת את בני עמי לסכנת השמדה ולא נותנות להם אפילו את הנשק כדי שיוכלו להגן על עצמם. האלימות הערבית בטוחה בעצמה יותר מתמיד… השלטון הערבי נשבע להשמדתנו".
הבית הלבן ניסה להתערב ואף להסיר את האמברגו, אבל בישיבה שכינס טרומן השיגה מחלקת המדינה ארכה שנועדה לנסות להשיג הפסקת אש בישראל. את הזמן הזה ניצלו כדי להעביר במועצת הביטחון, ב־17 באפריל, החלטה שדרשה מהצדדים "להימנע מלייבא או לרכוש או לסייע או לעודד ייבוא או רכש של נשקים או חומרי מלחמה".
במילים אחרות, בזמן שטרומן חשב להסיר את האמברגו האמריקני, מחלקת המדינה הצליחה להפוך אותו לעניין בינלאומי דרך האו"ם, ולקשור את ידי הנשיא. חמור מכך, בזמן שהאמברגו על היהודים התרחב, המשיכו הבריטים לחמש בגלוי את הערבים בישראל ואת מדינות ערב.
ב־14 במאי 1948, לקראת פקיעת המנדט הבריטי, הכריז בן־גוריון על הקמת מדינת ישראל. בתגובה פלשו לישראל, כצפוי, מדינות ערב, והחל הפרק הצבאי של מלחמת העצמאות. טרומן, למרות התנגדותם של מרשל ומחלקת המדינה, החליט להכיר (דה־פקטו, אך לא דה־יורה) במדינת ישראל, בהצהרה ששוחררה דקות ספורות אחרי הכרזת בן־גוריון. אבל מי שציפו לכך שעם ההכרה בישראל, ועוד יותר מכך עם הפלישה הערבית – הכרזת המלחמה הראשונה מאז מלחמת העולם השנייה – יוסר גם האמברגו הצבאי ויתאפשר למדינה הצעירה להגן על נפשה, עתידים היו להתאכזב.
מרשל הזועם טען שההכרה בישראל מהווה סטירת לחי לאו"ם ופוגעת אנושות ביחסים. שר החוץ הבריטי בווין איים שאם האמריקנים יחמשו את היהודים, הבריטים יחמשו ביתר שאת את הערבים. טרומן שוב נכנע ללחצים, והאמברגו נותר על כנו.
המשמעות הייתה ברורה: הערבים מתחמשים, היהודים לא, וכפי שנכתב בעוד דו"ח של ה־CIA מתחילת אוגוסט, במקרה כזה הערבים עתידים לנצח במלחמה. במה שכבר הפך לדפוס, טרומן העניק לישראל הכרה סמלית ומילים מעודדות, אך במקביל ציווה עליה חולשה מעשית לפני הקמים על היהודים להשמידם.
אחרית דבר: ישראל הוכרה כמדינה על ידי האו"ם רק ב־11 במאי 1949, וארה"ב הסירה את האמברגו רק באוגוסט 1949, אחרי שישראל חתמה על הסכמי הפסקת האש. לולא היינו מנצחים, נגד הסיכויים והערכות הממשל האמריקני – כל ההצהרות, ההחלטות והנאומים שנישאו לטובת הציונים היו מוזכרים היום כלא יותר מקישוט ומליצות נבובות במהלך שואה שנייה שהתחוללה תוך שלוש שנים.
עם לבדד ישכון
בפעם השנייה, תוך שנים ספורות, הושאר העם היהודי להישמד בידי אויביו. אלא שהפעם השנייה גרועה מהראשונה, מכמה סיבות.
ראשית, בניגוד לשואה, שהייתה תקדימית ולוותה במערב בעמימות ובהסתרת מידע, הפעם לא ניתן היה להתכחש לממשות איום השמדת היהודים. שנית, במלחמת העולם השנייה המערב נלחם על הישרדותו; כעת העולם היה חופשי ממלחמה ופנוי לעזרה. שלישית, נשיא ארה"ב היה טרומן האוהד, וארה"ב שניצחה זה עתה במלחמה, הייתה בעלת עוצמה רבה שיכלה להפעיל מיד.
ועוד, ההתקפה הערבית הייתה המבחן הראשון לאו"ם, שהוקם באוקטובר 1945. מטרתו הראשית של הארגון, המוצהרת בסעיף 1 של פרק "מטרות ועקרונות" בצ'רטר שלו, היא: "לשמור על שלום וביטחון עולמי", כולל "דיכוי כל מעשה תוקפנות או הפרות אחרות של השלום". צפוי היה שגם כלי זה יופעל בשירות מניעת האלימות.
הכול, אם כן, היה אמור להיראות אחרת. אלא שבמקום פעולה קיבלו היהודים בישראל נאומים מרגשים, ובמקום תמיכה מעשית, הכרה סמלית לצד אמברגו נשק. לא הייתה זו רק "עמידה מנגד" והפקרה, אלא החלטה יזומה שלא לאפשר ליהודים להילחם על נפשותיהם, למרות ההערכות שכך יובסו.
העולם שקרא "לעולם לא עוד", לא רק שקרע לחלקים את מולדת היהודים ונטל מהם את רובה, הוא גם השאיר אותם חסרי מגן מול רצחנות הערבים, שאותם חימש. מי שציפה למוסר, קיבל מוסר כפול. מי שציפה לצדק מקומי, קיבל חישוב קר של אינטרסים גלובליים. אפילו תומכי היהודים, למרבה הפלצות, לא רק שלא פעלו נגד המאיימים עליהם בשואה שנייה, אלא מנעו מן היישוב את הנשק ההכרחי להצלתו.
לנוכח האתגרים הללו, תקומתה של ישראל נראית מופלאה עוד יותר. לקח השואה מקבל יתר תוקף: בשעת משבר אין לנו אלא את עוצמתנו, עצתנו ויכולותינו. למזלנו הרב לקח השואה הופק במהירות עד תום. היישוב גילה תושייה וגבורה, וההנהגה, ובראשה בן־גוריון, ריאליזם מפוכח וחסר פשרות. בזכות אלה נמנע אחד הפשעים נגד האנושות הנוראיים בהיסטוריה. ההתקפה המחפירה של מדינות ערב נגד היישוב היהודי – למרות שגובתה באכזריות בריטית, באדישות ובלבול אמריקניים, ובציניות של האו"ם – לא יכלה לנו.
המבחן הבינלאומי הגיע בשנית במהירות שיא, והעולם שוב נכשל בו. לבד מול העולם – כך הציל את עצמו העם היהודי משואה שנייה, וכך קנה את חירותו. את הלקח הזה, שנלמד ביתר שאת דווקא במלחמת העצמאות, אסור לשכוח.
חג עצמאות שמח.
