25 שנים חלפו, ובכל פעם שאני מנסה לגעת ברצח ראש הממשלה יצחק רבין, משהו פנימי בי מתרסק. זה לקח שנים עד שהדמעות התחלפו בדאגה העמוקה שלעולם לא יבנה מחדש גשר מעל התהום שנפערה תחת רגלנו באותו לילה.
אהבתי אותו את יצחק רבין. הוא היה הפוליטיקאי הראשון שהכרתי מקרוב, שעבדתי איתו ושזכיתי לראות שהוא ממש בשר ודם, מענטש. הוא לא היה מושלם, הוא עשה טעויות, אבל מעטים המנהיגים שהכרתי שהיה בעיניהם את ניצוץ הציונות האולטימטיבי כפי שהיה בעיניו. הוא היה ה-צבר, נער הפוסטר של הציונות. בעורקיו זרמה האהבה האינסופית לארץ הזאת, לאנשיה ואפילו את החזון ותקוותיו לעתיד ניתן היה לראות בפניו. גם בכאב העצום שליווה אותו בכל פיגוע ומול הורים שכולים והורי נעדרים, ניכרה אמונתו החזקה בעם השב למולדתו, עם שיש לעשות הכול על מנת שימשיך לשמור על עצמאותו. הוא היה המקף שבין היהודית לדמוקרטית שבמגילת העצמאות, הוא היה אנחנו בכל כך הרבה מובנים.
הלילה שבו נרצח הוא בור שאנו מתקשים לטפס יחד על קירותיו. החיים נמשכים, ילדים נולדו, ממשלות קמו ונפלו, ישראל מתפתחת וצומחת. אבל בכל שנה עם בואו של חודש תשרי, דווקא סביב החגים, אני מתחילה להרגיש כאילו היה זה רק לפני רגע, שמשהו רע ממשמש ובא. זמן קצר לפני שנרצח ישבנו עימו להערכות ראשונית לקראת הבחירות. אני כבר עזבתי אז את לשכת ראש הממשלה להתמחות במשפטים, אבל אנחנו צופים באותם ימים בבעתה בארועי האלימות בוינגייט, בכיכר ציון ובהפגנות ימי השישי מול ביתו הפרטי שבהן צועקים לעברו "נתלה אתכם כמו את שאוצ'סקו ואשתו". מדי שישי מסתכל עליהם רבין מרחוק ועולה לביתו. אנחנו מבקשים מרבין את הסכמתו ללוות אותו בסיורים בארץ כדי שיהיה מוקף גם בתומכיו. זה עניין פוליטי בסיסי ממש, אבל הוא מסרב. הוא לא רצה שכפ"צ אנושי ולדאבוננו לא רצה שכפ"צ פיזי. הוא נחרד מהמראות אבל מאן לחשוב שחייו בסכנה.
בלילה הארור ההוא נעמדו מחנה י"ב חשוון אל מול מחנה ה-4 בנובמבר ולא יכלו עוד להיפגש. כמו מגנט שמופנה מצידו הלא נכון, אנחנו מתקרבים מתקרבים ועדיין כה רחוקים. משם התחלנו את המסע המפרך והבלתי אפשרי כמעט לאיחוי הקרעים. הראשונה שלקחה אותי לעפרה ולמבוא חורון – לפגוש ציבור שהתנגד לרבין אבל כאב את הרצחו ממש כמונו, הייתה לאה רבין. זה היה צעד חשוב. מאז, בזכותה, עשיתי לי כלל ביום הזיכרון הממלכתי לנסוע לכל אולפנה, לכל בית ספר דתי, לכל ישוב, שמבקש למצוא יחד איתי את הגשר.
לוקח זמן להפנים זה את כאבו של זה ולכבד אותו. כשאני רואה צירוף מילים כמו פסטירבין או מפלגה הזויה שמקדמת את שחרור הרוצח, וכן גם חבר כנסת שהסיר את סמל רכבו ואיים להגיע אליו, בטני מתהפכת. זאת רוח שאסור לתת לה לגיטימציה. אבל זה לא מקשה אחת – אני נחרדת תמיד כאשר יש מי שחושב ששמחנו בפינוי גוש קטיף. ישבתי מול הטלויזיה וייבבתי לנוכח הכאב של אחיי ואחיותיי מפונים מבתיהם. אפשר לחשוב אחרת ועדיין לכאוב ביחד.
בשנה החולפת החלטתי לאמץ את התעניות היהודיות; מעולם לפני כן לא צמתי בט' באב. השנה צמתי ביום חורבן בית המקדש, בצום גדליה וביום השנה לרצח רבין. זה נבע מחרדה גדולה למתרחש כאן אבל בעיקר מתוך צורך עמוק למפגש בין אנשי י"ב חשוון, האדוקים לרוב, לבין אנשי ה-4 בנובמבר, הנחשבים חופשיים.
המאבקים האידאולוגיים סביב אופייה של הציונות היו ויהיו, אבל אסור שילוו באלימות. במלאת לנו 73 שנים, במלאת 25 שנים וחצי לרצח ראש הממשלה, אני יודעת שאנחנו עדיין בצעידה הסיזיפית. למען ילדינו, למען החזון הציוני שרב בו המשותף על המפריד, כך אני ממשיכה לקוות, אני מתפללת שנצליח.
