הדרמה המרכזית של השבוע תהיה, ככל הנראה, שאלת חבירתה של מפלגת רע"ם האסלאמית לאחד הגושים הפוליטיים. ברע"ם נוטים כנראה יותר לשיתוף פעולה דווקא עם גוש הימין, אך השותפים האפשריים בגוש הימין טרם החליטו אם הם בכלל מעוניינים בכך. בליכוד כבר נשמעו דעות שונות בנושא, חלקן תומכות בשיתוף הפעולה ואחרות מתנגדות, אולם מחלוקת מעניינת לא פחות מתפתחת בימים אלו בחוגי הציונות הדתית. המחלוקת מתרכזת באזורים החרד"ליים, והיא מסקרנת משום שהיא חושפת, ולא לראשונה, את פערי התפיסות בתת־המגזר החרד"לי.
הציבור החרד"לי, שאיננו גדול אומנם אך השפעתו הציבורית והפוליטית חורגת בהרבה מגודלו הממשי, אינו עשוי מקשה אחת. חוצים אותו כמה קווי שבר, ואחד העמוקים שבהם נוגע לשאלה שעל פניה נשמעת תיאורטית אך היא דווקא מעשית מאוד: מה האתגר המרכזי של הדור שלנו?
גישה ראשונה, שאפשר לכנותה גם "הגישה הקלאסית", רואה במאבק על שלמות הארץ ועל חיזוק ההתיישבות ובניינה את משימת הדור העיקרית. זהו האתגר המרכזי הניצב בפני עם ישראל וממילא בפני הציבור החרד"לי, הרואה בעצמו אוונגרד, חיל חלוץ ההולך לפני המחנה. הגישה השנייה, שקנתה לה אחיזה גוברת והולכת בשני העשורים האחרונים, רואה דווקא במאבק על דמות המשפחה היהודית ונגד "רוחות הפוסט־מודרנה" את המשימה העיקרית והמרכזית. מאחורי הקמתה של מפלגת נעם עומד רעיון המאבק בהכרה בזכויות הלהט"ב ובגישות הפמיניסטיות הרדיקליות.
חסידי הגישה הקלאסית יתנגדו כמובן לכל שיתוף פעולה עם רע"ם, בהבנה שבנושאים כמו המאבק נגד ההשתלטות הבדואית על הנגב, רע"ם צפויה להיות אבן נגף. מובן שגם עצם שיתוף הפעולה עם האסלאם הרדיקלי מנוגד לדחפים של מי שהמאבק על שלמות הארץ הוא העיקר בעיניהם. אבל בעיני מי שעסוקים במאבק נגד זכויות הלהט"ב והפמיניזם הרדיקלי, אנשי רע"ם אינם יריבים אלא דווקא שותפים לדרך. גם במיקרוסקופ נתקשה למצוא הבדלים ניכרים בין עמדות התנועה האסלאמית ובין העמדות החרד"ליות בסוגיות הללו, ולכן שיתוף הפעולה מתבקש כמעט, ובטח לא מופרך.
נכון לרגע זה העימות בין שתי הגישות הללו מתנהל עדיין במישור הרעיוני, אך מהר מאוד הוא צפוי לגלוש לשדה המעשי. קולות ראשונים כבר נשמעו השבוע, וההכרעה תצטרך להיות מהירה.
