חפשו ביוטיוב את המילה "שטיסל". התוצאה הראשונה תהיה, באופן טבעי, הפרק הראשון המלא של העונה האחרונה. אבל התוצאה השנייה, וגם החמישית והשמינית, יהיו סרטונים מיוחדים של "מאחורי הקלעים", עם קטעים מתוך סט הצילומים משולבים בראיונות עם הכוכבים. לאותן תוצאות תגיעו גם אם תחפשו את "השוטרים" או את "שעת נעילה". כמו קולה מהולה במים בקולנוע, גם הזכות להיכנס מאחורי הקלעים, שפעם הייתה שמורה למקורבים וכתבים, הפכה להיות חלק נלווה לחוויית הצפייה בכל סדרה. ואם משווים את הבאזז התקשורתי סביב שירה האס ונועה קולר לעיסוק בסדרות שבהן הן משחקות, אפשר לראות שמוקד תשומת הלב שלנו נע בשנים האחרונות מן המוצר, הסדרה או הסרט אל תהליך היצירה ואל היוצרים.
מה שמביא אותנו לחוברת הדקה והדחוסה של ולטר בנימין, "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני". בשביל לגלות את החוברת הזו היה שווה ללכת לאוניברסיטה. אם עוד לא קראתם – תקראו, היא זמינה באינטרנט. בין השאר הוא כותב שהקולנוע מייצר הפרדה לא טבעית בין האמן לבין יצירת האמנות, כי כשצופים בהצגת תיאטרון למשל, האמן שמשחק הוא חלק מן היצירה, הוא מגיש אותה אל הקהל ואפילו מקיים איתו סוג של דיאלוג. אבל בקולנוע השחקן הופך במידה מסוימת לחלק מן התפאורה. המשחק שלו הוא למעשה קיבוץ של פעולות נבדלות שנעשות לעיתים בפערי זמן משמעותיים ומורכבות בצורה מלאכותית, כאשר המצלמה, ולא הקהל, היא המבט שאליו הוא מגיב.
הפער הזה בין האמן ובין הקהל שלו הוא פער מטריד. אתה יושב וצופה בדבל'ה גליקמן מגלם את שולם שטיסל, וככל שהמשחק שלו מושלם יותר כך הוא מעקצץ בך יותר. כל מה שאתה רואה אלו שוטים קצרים, זוויות צילום חלקיות, שמראות יפה את שולם שטיסל, אבל לא איך דבל'ה גליקמן משחק אותו. משהו חסר במפגש עם הכאן והעכשיו של יצירת האמנות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– סוף ידוע מראש: ההבדל בין סיפור לסתם זיכרון
– הטוב, הרע והנבל: תמיד אפשר לבחור אחרת
– חובת העבודה עלינו: הנשמה הא־לוהית היא לא אשראי פתוח
ולטר בנימין כתב על הפער הזה כבר לפני שמונים שנה, אבל עידן האינטרנט מאפשר לראשונה לגשר עליו. כמה תוכניות של מאחורי הקלעים כבר היו יכולות להיות בעידן הטלוויזיה? אבל היום, עוד לפני הפרק הראשון עולה תצוגת תכלית שבה השחקנים מדברים על הדמויות שיגלמו, ובמקביל לכל פרק נוסף עולים קטעים שנחתכו בעריכה, פספוסים וראיונות עומק על התחושות של כל אחד מן השחקנים. כאילו האמן לא מסוגל להתאפק מלהתפרץ אל תוך היצירה.
יש לנו זכר לדבר כבר בתלמוד הירושלמי: "כל האומר שמועה מפי אומרה יהא רואה בעל השמועה כאילו הוא עומד כנגדו". יודע כל לומד דף יומי שהתלמוד מלא שמות, כמעט כל שורה בסוגיה מיוחסת למישהו שאומר אותה, ובן התשע כבר שאל אותי לא פעם למה הגמרא משקיעה דפים שלמים בשאלה איזה תנא או אמורא עומד מאחורי משפט זה או אחר. כי גם התורה שבעל־פה, כאשר היא הופכת לקורפוס דומם של ידע, עוברת את אותה הטראומה של יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני. והירושלמי משמיע את זעקתם האילמת של הדוברים, בעלי השמועה, שמבקשים להיות חלק מהשיח, ומוחים כנגד מות המחבר.
התשוקה להגיע מהיצירה הדוממת אל מה שעומד מאחוריה היא במובנים מסוימים לב המעשה האמנותי. האמנות במהותה היא רמז שמצביע על משמעות כלשהי שנמצאת מעבר ליצירה. השידורים החיים מאחורי הקלעים עושים לנו חיים קלים מדי, כי את הפער שנוצר בין האמן לבין האמנות אנחנו יכולים למלא גם בכוחות עצמנו. המאבק שבין השחקן למצלמה יכול לתת לנו עוצמה חדשה כצופים, שיכולים לבחור עם איזה מהצדדים להזדהות, ולהפוך בעצמנו לחלק מתהליך היצירה, בלי שיגלו לנו את התשובות. והרי גם האמן הגדול מכולם לקח כביכול צעד אחורה והותיר לנו להשלים את המלאכה: אשר ברא א-לוהים – לעשות.
