הפרשנות המקובלת רואה בשיתוף הפעולה הפוליטי בין הימין לבין המפלגות הערביות חציית קו אדום ציוני. יש בכך קורטוב של אמת, אם נביא בחשבון כי מאז קום המדינה לא הוקמה קואליציה בישראל בהשתתפות מפלגה ערבית. למעשה, הפעם היחידה שבה נשענה ממשלה על פוליטיקאים ערבים הייתה בעת כהונת ממשלתו השנייה של יצחק רבין, וגם אז היוו המפלגות הערביות רק "גוש חוסם".
על בסיס אותו עיקרון יסוד ציוני נבלמה בסבב הבחירות השלישי האפשרות שקידמו אנשי "יש עתיד" להקמת ממשלה בתמיכת הרשימה הערבית המשותפת בשל התנגדותם של אנשי סיעת "דרך ארץ", צבי האוזר ויועז הנדל. גם סבב הבחירות הנוכחי העלה מחדש את שאלת שיתוף הפעולה הפוליטי עם המפלגות הערביות. אנשי הציונות הדתית הבהירו מיד כי אין היתכנות להקמת ממשלה בתמיכת מי מהמפלגות הערביות, זאת בשם עקרון הברזל המאפיין את הפוליטיקה הציונית, ולדעותיהם נמצאו הדים גם בשורות הליכוד.
אולם, התנגדות זו לשיתוף פעולה עם הרשימות הערביות מחמיצה את ההזדמנות לראות את ההתפתחות הכוללת המתחוללת בפוליטיקה הערבית בשנים האחרונות. זו הסיבה שבגינה לא ננקטת תפיסה מורכבת יותר ביחס לזו האבסולוטית שנשמעת מצד חוגי ימין אשר אינה מבחינה בין המפלגות הערביות השונות. הקמת הרשימה המשותפת בסוף שנת 2015 הייתה בין השאר תוצר של העלאת אחוז החסימה אבל שיקפה גם את תחילת התמורה באסטרטגיה הפוליטית של המנהיגות הערבית.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– השיטה לא אשמה, הפוליטיקאים דווקא כן
– בנט משמש כמריונטה של השמאל להפלת הימין
– נאום נתניהו: קמפיין בחירות 2021 ב' נפתח
הכישלון בהובלת האסטרטגיה הלעומתית הגיע לשיא עם פרסום מסמכי החזון הערביים של האינטליגנציה החילונית-בדלנית וקמפיין הר הבית של הפלג הצפוני בתנועה האסלאמית. בעקבות אותו הכישלון, הציבו באיחוד המפלגות הערביות תפיסה שביקשה להעמיד במרכז את רעיון העצמת הקהילה הערבית דרך קידום הטיפול בנושאים חברתיים בוערים המעסיקים את האוכלוסייה, כמו מצוקת הדיור, תופעת האלימות, תעסוקת הנשים, בעיית התשתיות וכדומה.
אסטרטגיה זו הובילה לגילויים של שיתוף פעולה בין אנשי "הרשימה המשותפת" בראשות איימן עודה לבין ממשלת נתניהו, בעיקר סביב קידום תכנית החומש למגזר הערבי עליה הוכרז בדצמבר 2015. עם זאת, הנכונות לקדם את השיח החברתי לא באה על חשבון הכחדת השיח הלאומי. הרשימה המשותפת התייצבה למעשה כמפלגה דואלית שדיברה בשתי שפות: האחת, בשפה חברתית – פרגמטית; והשנייה, בשפה לאומית – לעומתית.
הפיצול של הרשימה המשותפת והתייצבות מנסור עבאס בראשות רע"מ ביטאה נכונות מרחיקת לכת לקידום האסטרטגיה החברתית של הרשימה המשותפת. היא באה לידי ביטוי בתכנון שני צעדים קדימה: הראשון הוא הבעת הנכונות להפוך את הפרגמטיזם החברתי לאידיאולוגיה מוכרזת המביאה בחשבון שיתוף פעולה גלוי עם הימין הישראלי. אך לא פחות חשוב מכך הוא הצעד השני שמתבטא בנכונות לנטוש את הדואליות של הרשימה המשותפת. במקומה תאמץ רע"מ אסטרטגיה המבוססת על מאמץ לקידום סדר היום החברתי של המגזר הערבי בלבד, גם על חשבון פוליטיקת הזהות המבוססת על החתירה לקידום שוויון פוליטי של המיעוט הערבי כקולקטיב לאומי.
מבחינה ציונית, ניכר הבדל מהותי בין הרשימה המשותפת לבין הרשימה המאוחדת. הבדל זה הופך את שיתוף הפעולה עם איימן עודה לכזה שבהחלט חורג מעקרון הברזל הציוני, ולעומתו את שיתוף הפעולה עם עבאס לאפשרות שלחלוטין אינה חורגת מאותו עיקרון. גם אם הרשימה המאוחדת של עבאס איננה מפלגה ציונית בהגדרתה, הנכונות שלה להתפרק מפוליטיקת הזהות הלאומית שאפיינה מאז ומתמיד את כלל המפלגות הערביות, לטובת תפיסה פרגמטית נטולת צבע לאומי, הופכת אותה לגורם לגיטימי וראוי למהלך של שיתוף פעולה עם הימין.
