השיטה לא אשמה, הפוליטיקאים דווקא כן

מערכת הבחירות תמה, אבל התיקו המשתק עדיין פה ולא נראה כי עומדת באופק ממשלה יציבה. גם לאחר מערכת זו נשמעת האמירה כי הגיעה העת לשנות את השיטה.

השיטה, כך טוענים, הרי היא האשמה בכל חוליינו הפוליטיים וצריך לשנותה, או לכל הפחות לתקנה. אין זו טענה חדשה. בן-גוריון טען אותה כבר עם הקמת רפ"י ב-1965 וחרט על דגל תנועתו החדשה את שינויה. הוא רצה לשנות את השיטה היחסית שלטענתו לא מאפשרת למשול, מיותר לציין כי בתקופה בה עמד בראשות מפא"י המפלגה זכתה לכמות מנדטים מפליגה, ותקופת שלטונו הייתה כוחנית ואגרסיבית. אך כמובן שאלו לא מנעו ממנו לטעון כי השיטה אינה מאפשרת "משילות".

לשיטה מופנים מדי תקופה חצי ביקורת רבים. היא הועתקה בחשיבה מועטה בלבד מתוך הנוהג של ימי המנדט, לא בכדי כינה את השיטה הישראלית פרופ' גדעון רהט בעבודת הדוקטורט שלו "ברירת מחדל". על כן, יש הרוצים בעת המשבר כיום לפעול לשינויה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– תיק 4000: מדוע שיחות שנמחקו אותרו רק עכשיו?
– "הכתובת על הקיר: הציבור הערבי רוצה שינוי ושותפות"
– חול המועד: גם נחת של שבת וגם בחירה של ימות החול

ראשית צריך לשאול את השאלה הבסיסית: האם נכון לשנות את השיטה מתוך משברים פוליטיים? הרי משבר פוליטי מהווה בעיה נקודתית, ושינוי השיטה נדרש להיות רלוונטי עבור סל משברים רחב יותר.

נלמד על הבעיה ממקור היסטורי: ב-1990 חל אחד ממשברי הממשלה המשמעותיים בישראל כאשר ממשלת האחדות נפלה בהצבעת אי-אמון והניסיונות להקמת קואליציה חלופית בראשות המערך כשלו. כל זאת תוך כדי סחר מכר של חברי כנסת בתפקידים ותפנוקים.

ניסיונות הקמת הקואליציה חידדו את העובדה הפשוטה שבמערכת הישראלית לכל אחד מחברי הכנסת קול שווה, ודין קולו של הראשון ברשימה וקולו של האחרון בעשיריה השלישית זהה. ברקע המשבר הפוליטי שהעלה על נס את תופעת ה"סחטנות הפוליטית", הכנסת שינתה מרכיבים בשיטת הבחירות והוסיפה מרכיב של הצבעה ישירה לראשות הממשלה, הצבעה בשני פתקים. כך, טענו, כוחו היחסי של ראש הממשלה יגבר והוא יהיה חשוף פחות לסחטנות פוליטית ודעת הרוב תבוא יותר לידי ביטוי.

מיותר לציין ששינוי השיטה לא צלח ולכן גם בוטל שנים ספורות לאחר מכן. השינוי שניסה לחזק את מעמד ראש הממשלה יצר את המצב ההפוך ופתח חלונות רבים יותר לסחטנות פוליטית והחליש את כוחה של מפלגת השלטון. עד כדי כך שכשאריאל שרון נבחר לראשות הממשלה ב-2001 כשעמד בראש מפלגת שלטון בת 19 חברים בלבד, מפלגת השלטון הקטנה בהיסטוריה.

ההשפעה של שינוי זה על המערכת הפוליטית לא דעכה בין ליל, כפי שמציגים עינת וילף וצבי ביסק בספרם "זו לא השיטה טמבל" (הוצאת טפר 2013). הרצון לשיפור דחף לשינוי לא מוצלח, ומרבית החוליים של השיטה נטועים כיום באותן כוונות טובות של שינוי לא מבוקר וחד חרב שבוצע אי שם בשנות ה-90.

שיטה פוליטית מורכבת משני היבטים, השיטה המוסדית והתנהגות הפוליטיקאים. כמובן שיש קשר בין הדברים, אך השיטה המוסדית היא ביסודה המבנה של המערכת הפוליטית והיא פונה יותר לאופן שבו הצבעת הבוחרים תחלחל במערכת. התנהגות הפוליטיקאים קשורה לאופן שבו המערכת מייצרת תמריצים חיוביים לפוליטיקאים לקבל החלטות נכונות, טובות ולעיתים לא פופולריות.

לא השיטה היחסית היא הבעיה, גם לא ההתפלגות הסיעתית הרחבה. אלו דווקא בעלי השפעה חיובית לא מבוטלת: סיעתיות בחברות עם שסעים רבים, דוגמת ישראל, מאפשרת לשלל השבטים בחברה להרגיש חלק מתוך המערכת ומייצרת לכידות סביב המערכת הדמוקרטית. הבעיה שאנו נחשפים אליה במשבר הפוליטי של השנתיים האחרונות היא חוסר היכולת או חוסר הרצון של הפוליטיקאים לשתף פעולה בין סיעות הבית. חוסר זה מונע הרכבת ממשלה כבר מספר מערכות בחירות ודוחק את המערכת לקצה.

הבעיות של המערכת הפוליטית הישראלית הן מרובות, ויש גם למרכיב שיטת הבחירות חלק בכך, אך אין להפריז בחשיבותה. במאמר שנושא את הכותרת "האם בכל אשמה שיטת הבחירות?" כתבה דפנה ברק ארז, פרופ' למשפטים וכיום שופטת בבית המשפט העליון, כי על-אף הפיצול הפוליטי הקיים בישראל, אין לתלות תקוות רבות מדי בהצעות שינוי השיטה. הרי גם שינויה של השיטה, כך מציינת ברק-ארז, לא ישנה את הבעיות האקוטיות של החברה בישראל שמתבטאות גם בפוליטיקה, כיוון שהפוליטיקה היא ראי של החברה.

שינוי השיטה אינו עובד כמטה קסמים, החוקר עופר אריאן כינה את שינוי השיטה לבדה "משכך כאבים", כזה שאינו מרפא את המחלה אלא רק מחליש כמה מהסימפטומים שלה. שינוי השיטה אינו תרופת פלא, כפי שמציינת וילף בספרה שהוזכר קודם לכן: "אנשים נוטים להיות עיוורים ליתרונות שהם מובנים מאליהם ולפיכך שקופים", כאשר מנסים לחזק דבר אחד מחלשים דבר אחר בלי כוונה. ברצוננו לא רק יציבות קואליציונית, אלא משהו רחב יותר: מערכת ממשלתית מתפקדת, משילות של משרדי הממשלה לפעול למען האזרח וליישום החלטות הממשלה, מערכת ציבורית אפקטיבית ביצועיסטית ויעילה. אלו חשובים וניתנים לשיפור, אך למרכיבים השונים של שיטת הבחירות יש השפעה צרה במיוחד על אלו.