שקלים דף ז ע"א
מסכת שקלים הירושלמית מביאה בפנינו מקרה שנראה כי במרכזו הבדלי מנטליות בין ישראל לבבל. בעקבות דיון העוסק בכך שדברי צדיקים הם מצבת הזיכרון שלהם, מוזכר מעשה: רבי יוחנן הלך כשהוא נשען על רבי חייא בר אבא, כשהבחין באלעזר בן פדת כשהוא מתחבא מפניו. אמר רבי יוחנן: שני דברים עושה בבלי זה נגדי שלא כהוגן. האחד, הוא אינו שואל בשלומי ואף מתחבא ממני. האחר, שאמר בלא שמי דבר תורה ששמע ממני.
על התלונה הראשונה עונה לו רבי יעקב בר אידי: כך הוא מנהגם של בני בבל, שתלמיד אינו שואל בשלום רבו הגדול ממנו. משלא נתפייס רבי יוחנן, המשיך רבי יעקב בר אידי ושאל האם מותר לעבור בפני אדורא (פסל של עבודה זרה) או שיש בכך חשש שאנו חולקים לו כבוד. רבי יוחנן אמר: בוודאי, עבור בפניו. איזה כבוד יש בכך שעובר בפניו ואינו מתייחס אליו? אם כך, עונה רבי יעקב בר אידי, טוב עשה אלעזר בן פדת שנחבא בפניך.
רבי יוחנן התרצה בכך אך לא התרצה בנוגע לשמועה ששמע בן פדת מפניו ולא ייחס אותה אליו כמקובל. רבי אמי ורבי אסי ביקשו לרצות את רבי יוחנן כשהם מספרים לו על קרע של ספר תורה שהתרחש בעקבות מחלוקת קשה. השניים מבקשים להרגיע את רבי יוחנן תוך רמיזה שמידת הכעס עשויה להוביל למעשים שליליים, אבל רבי יוחנן לא מתרשם. המקרים שונים לאין שיעור ואין כל קשר בין מחלוקת שהביאה לכדי קרע לשמועה שאמר בן פדת מבלי לייחס אותה לרבו.
גם הפעם, רבי יעקב בן אידי הוא האמורא שמצליח לרצות את רבי יוחנן, וגם הפעם הוא משתמש בהקבלה לשם הכשרת נוהגו של אלעזר בן פדת. רבי יעקב בר אידי אומר: כתוב בספר יהושע "כאשר ציווה השם את משה עבדו, כן ציווה משה את יהושע, וכך עשה יהושע: לא הסיר דבר מכל אשר ציווה השם את משה" (יא, טו). יעלה על הדעת שכל דיבור שאמר יהושע נפתח ב"כך אמר משה"? אלא שהכול יודעים שיהושע הוא תלמידו של משה, וממילא כל מה שאמר למד ממנו. כמו במקרה של משה ויהושע, כך הכול יודעים שרבי יוחנן הוא רבו של אלעזר בן פדת ואין צורך שיכריז שהדברים ששמע מפי רבו. רבי יוחנן אכן מתרצה, ואף נוזף ברבי אמי ורבי אסי, כשהוא שאול: מדוע אינכם יודעים לרצות כמו רבי יעקב בר אידי?
הבדל המהותי בין דברי רבי יעקב בר אידי לדברי שני חבריו נוגע למרכז הכובד שבו הם מניחים את הבעיה שנוצרה. הם אמנם מסכימים לכאורה עם רבי יוחנן ולא מבקשים להגן על התנהגותו של בן פדת, אולם הם גם משאירים את האחריות אצלו: שלא יתרגז, שלא יחמיר את המצב בכעסו. רבי יעקב בר אידי, לעומת זאת, נותן מענה שמכבד את רבי יוחנן תוך שהוא מצליח גם להגן על התנהגותו של תלמידו. בניגוד לשניים האחרים, הוא לא מנסה לומר לרבו שהוא צודק ואינו חושש לתמוך בהתנהגות שביקר אותה רגע לפני כן. ודווקא אז, כשהוא אומר את האמת שלו, הוא מצליח לכבד את רבי יוחנן יותר מהאחרים. הוא לא חושד בו שכעסו שולט בו, הוא נותן מענה לקושייה אמיתית שנוגעת למסירת התורה שבעל פה.
ויש גם מתיקות מיוחדת בנזיפה של רבי יוחנן לרבי אמי ורבי אסי. מדבריו ברור שהוא רוצה שירצו אותו. הוא מבקש להתנחם על מה שמטריד אותו. הוא מעריך את המאמץ של מי שמבקש לנקות את לבו לחלוטין ולא רק לאפשר לו להתגבר על הצער. רבי יוחנן מלמד אותנו שגם בתוך החתירה לאמת, לביקורת שלעתים אנחנו נאלצים לתת, יש חשיבות לשלום החיצוני והפנימי; בין אנשים ובין אדם לבין עצמו. וטוב עושה הסביבה שמבקשת לקיים את שני אלה שמתוך השלום הפנימי מגיע גם השלום החיצוני וגם להפך.
