הקולות עדיין נספרים, אבל המגמה הולכת ומתבהרת ובעיקר ההפתעה שהביאה הציונות הדתית, לא כמותג-מפלגה, אלא כזהות משותפת לרבים מאוד שחילקו את קולותיהם בין בנט וסמוטריץ'. הפוליטיקה במהותה היא תורת הפירודים. אין אפשרות לעמוד מול הציבור בהיסוס אצילי ולהניח מקום למי שמתחרה בך. אבל בשוך הקרבות חובה לשוב אל 'שטחי הכינוס' ולזכור שהיה זה רק 'משחק מלחמה' ולא הדבר האמיתי.
בצלאל סמוטריץ' הלך על מהלך צל"ש-טר"ש קלאסי. האחריות הכבדה להיפרד ממגנט הקולות של נפתלי בנט ולצאת לעולם כמנהיג עצמאי עם סדר יום אחר, כבדה מנשוא. לפני מספר חודשים עוד טרם ההחלטה ללכת בנפרד, ישבתי אתו לשיחת עומק שאותה סיכמתי באמירה שאני יכול אולי להציג רעיונות חשובים ותחזיות קסומות, אבל בסוף מי שישלם את המחיר הציבורי הנורא אם המפלגה הזו תאבד קולות לימין יהיה רק הוא ולכן, אמרתי לו, אין לי זכות מוסרית ללחוץ. אבל בצלאל נכנס בגבורה גדולה אל תוך ענן הערפל ויצא בשלום עם הישג מדהים שמגובה בחזון יהודי לאומי אמיץ.
האחריות שלקח על עצמו סמוטריץ' היתה להביא מסר יהודי בהיר לעם ישראל, כזה שיתורגם לעשיה אפקטיבית כדי להוציא לפועל את החזון הציוני דתי כפי שהוא ורבים אחרים מבינים. החיבור עם בנט ושקד חייב להתנהל בזהירות ולעדן את השיח, כי אתה לא יכול שלא להתחשב בשותפיך שאמנם הם סימפטיים מאוד ליהדות, אבל היא לא הנושא המרכזי בחייהם. מנגד, נפתלי בנט עצמו פרש את כנפיו ובכל העוצמה הביא את אישיותו ואת אהבתו לעמו על כל גווניו היפים והראה שאהבת ישראל אינה סיסמת בחירות עבורו, אלא אמת גדולה שחצב מנשמתו והרי רבי עקיבא לימד אותנו שזהו הכלל הגדול בתורה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
כמו הסרוגים והחרדים: באולפנים הבינו איך מסבירים מגזר
עשור לאביב הערבי: כיצד פורר דאע"ש את התדמית האסלאמית?
מרב מיכאלי: "נעשה כל מאמץ להחליף את נתניהו"
ההבדלה בין האחים האלו הייתה כמו ניתוח להפרדת תאומים סיאמיים. הוא מסוכן מאוד אבל אין אפשרות לחיים של ממש בלעדיו. יותר מידי שנים הציבור שלנו חש טשטוש בגלל חוסר יכולת להצביע במדויק על זהותו וכתוצאה מכך הוא לקוי ביכולת לממש אותה בעוצמה, בעיקר לטובת העם היהודי שכמה לבשורה שהוא מציע לה. הניתוח הזה הפריד בין שתי פאזות הכרחיות לקיום שלנו וניתן לראות בהן את המוטיב האחדותי, כי הן עמדות שונות היונקות מנשמה אחת.
אנחנו זקוקים לפאזה הקיומית, למי שיחלץ אותנו מן המשברים הכלכליים, הביטחוניים והאחרים. אנחנו מבינים את הצורך להקל את הנטל על העסקים הקטנים ולהוריד את הרגולציה. הקיום שלנו הוא לא אות מתה בספר חוקי האלוקים.
אבל לצידה, ובחיבור אליה, צריכה להיות גם פאזה ערכית. שיודעת לעסוק בחיים מתוך עמדה חפורה היטב בעומק הזהות היהודית; שאינה רק לווית חן לראשה, אלא 'קרני ברזל' שבכוחם תנגח את 'אויביה'. יש צורך בתיקוני עומק במערכת המשפט ובמערכות החינוך ויש חובה שיהיו מי שיעמדו באומץ מול הטירוף הליברלי ובלי למצמץ יאמרו – "יש 'אבא ואמא' ויש 'משפחה' ולא נניח לכם לתעתע ולשטות בילדי ישראל".
שתי הפאזות האלו הנראות שונות מהותית, יונקות מצד האמת מאהבת ישראל וומהתורה, רק שמשקל הערכים שונה בהן. התאומים האלו מתחילים ללכת את צעדיהם הראשונים העצמאיים והם יכולים להיות אויבים מרים שינסו לחבל איש בחברו, או להבין שיצאו מרחם אחת ושיש גם מרחב משותף בו יפעלו בעוצמה כפולה.
הרב קוק לימד אותנו שבכלל ישראל אין ממש מושג של חול: "כי אצל הכלל יהפך תמיד כל ענין גשמי לרוחני" (עין אי"ה ברכות מ"א). ולכן אפשר להבין שגם בנט שמתמקד בדאגה לקיומה ושגשוגה של האומה ובניה, בעומק העניין הוא בעצם חותר לחיזוק עם ישראל ולאמת הזו כולנו יכולים להתחבר.
ייטיבו שני המנהיגים המבטיחים האלה, וישובו אל שיתוף הפעולה המצוין שזכו לו בעבר, הפעם כשתי דמויות מייצגות הזקוקות אחת לשנייה. אם מסתכלים על זה נכוחה אפשר לראות כאן את תחילת ההתמתחות של עמוד השדרה הלאומי בהכרה שאנחנו פרושים על מרחבים שונים, אבל משרתים את אותו הגוף במסירות. ליל הסדר מפגיש בנים שונים לשולחן אחד – צריכים לערוך אותו בציפייה שינהלו שיח פורה ביניהם.
הכותב הוא יו"ר המכון לאסטרטגיה חינוכית יהודית
