תשמעו סיפור נחמד, בכל שנה, בסוף ליל הסדר, כשכולם שבורים ושיכורים, כשסוף סוף מגיעים לשיר חד גדיא, אני מחייך לעצמי חיוך דבילי קטן וחמוד. קודם כול אני מחייך כי זה שיר נורא ואיום, כולם שוחטים את כולם, כמו איזה סרט של טרנטינו, אגב טרנטינו גר בשכונה שלי! לפעמים בשבת אנחנו עושים קידוש עם חברים בגינה ציבורית נחמדה, שנמצאת ממש ליד הבית שלו, ואז הוא יוצא עם העגלה שלו, וכולם מסתכלים עליו, כי לראות את טרנטינו מסתובב עם עגלה בתל אביב זה חתיכת דבר חחחחחח, לא משנה. אני מחייך כי זה שיר נורא, אבל אני מחייך גם בגלל שאני נזכר בליל סדר אחד, מוזר, שבו השיר הזה, חד גדיא, הציל אותי. לא פחות.
ומעשה שהיה כך היה. את רוב לילות הסדר בחיי העברתי עם מועקה כבדה בסרעפת. פסח זה חג משפחתי מאוד והמוני מאוד ורועש מאוד, והמשפחה שבה גדלתי הייתה משפחה קטנטנה ומצומצמת, היינו שניים בסך הכול, אמא שלי ואני, ובכל שנה, בליל הסדר, הצטרפנו למשפחה אחרת, גדולה ושמחה ומגובשת. פעם היינו אצל דודה אחת, פעם היינו אצל דודה שנייה, לפעמים נסענו לסבתא שלי עם דודה אחרת, אבל תמיד תמיד היינו הנספחים, תמיד היינו האלה שמתארחים. היום כשאני כותב את זה, זה לא נשמע לי נורא בכלל, אבל כשהייתי ילד, ונער, וחייל, התביישתי בזה מאוד, התביישתי במשפחה הקטנה והמוזרה שלי. ככה זה, כשאנחנו צעירים אנחנו רוצים להיות כמו כולם, ואני לא הייתי כמו כולם, הייתי הילד הזה שאין לו אחים, שיושב ליד אמא שלו שאין לה בן זוג, וכל הילדים האחרים שהיו סביבי היו ילדים רגילים, עם משפחות גדולות ושמחות, איייי אייי איייי איזה קשוחחחח זה להיות ילד.
אבל היה ליל סדר אחד, משונה מאוד ומביך מאוד, שהעברתי עם המשפחה של שיזינג אשתי, עוד לפני שהיינו נשואים! זה היה בפסח שלפני החתונה שלנו, אז היינו כבר מאורסים, ושירה אמרה לי, בוא תהיה עם המשפחה שלי, השנה כולם אצלנו, ושנה הבאה לא יהיה אף אחד, ואני אמרתי לה סבבה, כי חשבתי לעצמי שעדיף לי להיות עם שירה, מאשר לשבת עם אמא שלי בשולחן סדר כמו פעם, וככה יצא שמצאתי את עצמי בערב פסח, עם ארוסתי, בבית חמי. אוי ויי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לידה שקטה: לחיות עם הטראומה מתחת לעור
– על הקטסטרופה הכי חשובה אנחנו לא מדברים
– הורות, מרחב שכולו סכנת נפשות
וכשהשמש שקעה והחג נכנס פתאום התגעגעתי לאמא שלי נורא, פתאום חשבתי לעצמי, מה אני עושה פה, מי אלה כל האנשים האלה, מה אני קשור, המשפחה של שיזינג שרו קדש ורחץ כרפס יחץ, ואני ישבתי לי בצד, בשקט, והרגשתי את הדמעות בעיניים, ואת העצב המר בגרון. ולאורך כל ליל הסדר ישבתי בצד, בשקט, בזהירות, לא רציתי להתבלט, ולא רציתי להפריע, ולא רציתי לעשות בושות, רציתי להיות החבר החמוד של שירה, רציתי שכולם יחשבו שאני אחלה, שיאהבו אותי. אחר כך נתחתן, אחר כך הם יגלו שאני טרול שברח מהקרקס. אבל הלילה הזה כולנו מתוקים.
ובאמת היה ליל סדר בסדר בסך הכול, את רובו העברתי בשתיקה ובחיוכים נבוכים, דיברתי מעט ושתיתי מעט ואכלתי מעט, צנזרתי את עצמי, כדי להגן על עצמי, והתגעגעתי הביתה נורא. ובסוף הלילה, כשהגענו לשירים המשונים של סוף ההגדה, והגיע הזמן לשיר את השיר חד גדיא, המשפחה של שירה התלבטה באיזו מנגינה לשיר, ואני נזכרתי פתאום במנגינה המושלמת שגלעד לוסון חברי האהוב לימד אותי פעם, כשהיינו בתיכון. זאת מנגינה כזאת כיפית ומחורפנת, ויש לה קטע כזה נחמד, שבכל סיבוב עושים חיקויים קטנים של כל החיות, כשמגיעים לחתול עושים מיאו, וכשמגיעים לכלב עושים האו האו, וכשמגיעים לחד גדיא עושים מֶההההה, זאת מנגינה אדירה! ואני בלעתי את הרוק שלי, ולקחתי נשימה עמוקה, ושאלתי את המשפחה של שירה אם הם רוצים שאני אלמד אותם את המנגינה הזאת, וכולם התלהבו ואמרו, כן, בטח, ואני לימדתי אותם את השיר.
אייי אייי איייי זה בטח נשמע לכם טיפשי, אבל הרגע ההוא, בבית משפחתה של אשתי, בחצי הלילה, היה אחד הרגעים המתוקים בחיי. המשפחה של שיזינג הקשיבה לשיר, ולמדה אותו, במהירות מטורפת, וכולם התחילו לשיר חד גדיא, וכולם התלהבו מהמנגינה המצוינת, ומהחיקויים המצחיקים של החיות, וכולם שרו במין התלהבות כזאת שהלכה והתגברה, ומסיבוב לסיבוב, בזמן שכולם בשיר שחטו אחד את השני, אני הרגשתי איך המשפחה של שיזינג מקבלת אותי ואוהבת אותי ושמחה בי, פתאום הרגשתי רצוי! דווקא אז, דווקא שם, בליל הסדר הכי בודד ומוזר שהיה לי, פתאום הרגשתי שיש לי מקום. ומאז אותו הלילה, ועד היום, בכל שנה, בשלהי הסדר, כשחד גדיא מגיע, אני נזכר ברגע המתוק ההוא, ומחייך חיוך דבילי עם עיניים לחות. שכוייח זה הסיפור חג שמח חברים.
