* "לקום אתמול בבוקר" הוא סרט אמריקני חביב מאמצע שנות התשעים. הוא מתאר את חייו של שדרן יהיר ובעל שיגעון גדלות בתחנת טלוויזיה קטנה, הנשלח למורת רוחו לסקר טקס שנתי מטופש בשם "יום המרמיטה" בעיירה קטנה בפנסילבניה. לאחר הטקס, סופת שלגים גורמת לצוות להיתקע בעיירה לילה נוסף. השדרן הולך לישון במוטל קטן מתוך כוונה לקום למחרת ולברוח מהמקום המדכא, אבל מתעורר שוב לבוקר הקודם. מבחינת האנשים סביבו זהו יום חדש וראשוני, רק הוא חווה את אותם הדברים שוב ושוב, בדיוק נמרץ.
הקומדיה הקטנה הזו הפכה לסיפור חיינו בשנתיים האחרונות. וכמו ברוב הפעמים שבהן הקולנוע הופך למציאות, הקומדיה הופכת לטרגדיה, עם תחנת מעבר במחוזות הפארסה.
העניין המדהים באמת הוא שכל־כך הרבה השתנה בשנתיים האחרונות, ובכל זאת אנחנו שבים לקלפי ומצביעים שוב על אותו הדבר. והדבר הזה הוא כמובן בנימין נתניהו. רק ביבי או רק לא ביבי. זהו יום המרמיטה שלנו, הלופ האינסופי שבו אנו נתונים, כשבעצם יש המון דברים אחרים להצביע עליהם.
לא יודע אם שמעתם, זה קצת דעך לאחרונה, היה פה משבר קורונה. מגפה עולמית עצומת ממדים שישראל הייתה חלק ממנה. יותר מששת אלפים מתים, למעלה מעשרה מיליון חיסונים, ארבעה בידודים לילד הקטן בגן חובה. כל אחד ואחת מאיתנו הושפעו מהמשבר הזה בצורה עמוקה ומובהקת, וברור שלנבחרי הציבור שלנו היה ויש חלק במה שעבר עלינו –
לטוב ולרע.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דע מה שתשיב: מה עמדת המפלגות בנושא תחבורה ציבורית ומסחר בשבת?
– ישיבת הסיום העגומה של הכנסת ה-23
– איך הקורבנות בבית המקדש עדיין רלוונטיים לימינו?
האם מישהו מאיתנו ישנה את הצבעתו בבחירות הקרובות בגלל תוצאות המשבר? בגלל מהלכים כאלה ואחרים שנעשו? התשובה המצערת שניכרת בסקרים היא שהתשובה לגבי רובנו המוחלט היא לא. אנחנו ממשיכים להתבוסס בתוך אותן תבניות פוליטיות ישנות, מתחפרים בתוך אותן שוחות עתיקות, כשהקרב על נשמתה של המדינה מתרחש כבר קילומטרים רבים משם.
אם הפוליטיקה הישראלית הייתה מתנהלת באופן סביר, השנה הייתה עכשיו 2040. הכנסת ה־23 – זו הכנסת שמכהנת כרגע, ומובן לגמרי אם איבדתם את הספירה – הייתה אמורה לסיים את ארבע שנות כהונתה ב־2040. 23 כנסות כפול ארבע שנים הן 92 שנים. קחו 92 שנה מ־1948, ותגיעו ל־2040. וזה עוד בלי לקחת בחשבון את האפשרות הריאלית לגמרי בחוק שכנסת תכהן גם עד ארבע שנים וחצי. אנחנו במצב רוח טוב היום, אז עשינו הנחה.
שוב "סקרים של הרגע האחרון". שוב "הישורת האחרונה". שוב "הקלטות בלעדיות". שוב "לא נשב עם". שוב "לשום גוש אין ממשלה"
אבל הנה אנחנו ניצבים כאן בשנת 2021, כמעט שני עשורים לפני הזמן שאליו התכוונו האבות המייסדים של מדינת ישראל, וניגשים ככלב השב אל קיאו לקלפי הסמוכה למקום מגורינו. שוב "סקרים של הרגע האחרון". שוב "הישורת האחרונה". שוב "הקלטות בלעדיות שכמותן עוד לא שמעתם". שוב "ריד מיי ליפס – לא נשב עם…". שוב "לשום גוש אין ממשלה". שוב "למען המדינה אני חייב לעשות את זה". שוב "לעולם לא אעשה זאת שוב". שוב ושוב ושוב.
הסיום של "לקום אתמול בבוקר" אופטימי. הוליווד או לא הוליווד. השדרן, שבמהלך הלופ שבו חווה שוב ושוב את 2 בפברואר הפך לקצת פחות יהיר, מתעורר סוף־סוף בשש בבוקר ליום חדש. כשהוא מבין שהקיץ הקץ על סבלו, הוא פונה לריטה המפיקה, שהפכה לאהובתו, ואומר לה: "זה משהו שונה". ריטה שואלת אותו, "שונה טוב או שונה רע?" והוא עונה: "כל דבר שונה הוא טוב".
רגע לפני בחירות מספר ארבע בתוך שנתיים, אפשר לקוות שגם אנחנו נצליח לצאת מתישהו מהלופ המביך והמתיש הזה. אני אישית אשמח לממשלת ימין מלא־מלא, אבל גם אם לא, במצבנו כל דבר שונה הוא טוב.
