אני לבד בבית, אני לבד בבית, אני לבד בבית! יאא!!! וואו, איזה שבוע זה היה. החזירו גם את תלמידי חטיבות הביניים לבתי הספר, ומצאתי את עצמי מיום ראשון לבד בבית. כאילו אל תפתחו עיניים, זה לא היה כל השבוע: ביום רביעי הגדולה לא לומדת אבל השאר כן, ביום חמישי השנייה לא לומדת אבל השאר כן. ועדיין. הלכתי בבית לאורכו ולרוחבו, מלקטת גרביים מצחינים עם שיר בלב. רוקנתי מדיח תוך כדי ריקוד הפסדובלה. איזה טוב ה'!
הגעתי לקפה הבית והתחלתי לצרוח: אפשר את זה בלשבת ולא בלקחת? כל התור בהה בי מוכה תדהמה. קיבלתי הזמנות לחתונות עם בבקשה להגיע ללא ילדים ורק אם מחוסנים. היש תקופה יפה מזו בחיי?
אני יודעת שתכף יתחיל הפחד. ככה זה אצלנו, ילידות מזל בתולה סלאש כל אדם שפוי. אחרי השנה הזו, כל רגע של שמחה ותקווה נענה בסטירת לחי מצלצלת שמחזירה אותו עמוק יותר לדכדוך הקורונאי. אם בימים של פעם הסבתות היו מזהירות לא לבשר על שינה רציפה של תינוק, מה שיגרור חודש וחצי של לילות לבנים, הרי כעת יום של חיוכים בדוק יגרור אחריו שבועיים בידוד במקרה הטוב. ועדיין.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– נשים, מחוללות מציאות ממצרים ועד הקורונה
– בלי בושה: החיים הם דמעה ואז חיוך, מועקה ואז הקלה
– האם הילדים שלנו הבינו את סוד החיים?
ודאי תטעו לחשוב שמה שעשיתי עם כל הזמן שהיה לי הוא להתחיל לנקות לפסח. טעות בידכם. כלומר, ברור שאני עדיין אני, בן אדם מתוכנן להחריד. וברור שהמקפיא כבר מפוצץ בכמויות בשר כשל"פ שיכולות להאכיל התקהלות של עד 300 איש. וברור שכבר הוזמנו בגדים לבנות – און־ליין ולא בחנות עצמה – קשה לי להתרגל בחזרה לנוחות המפתיעה הזאת, למדוד בנחת ואז ללכת עם משהו מתאים הביתה, במקום לאגור דברים להחלפה שממתינים פה עד שהם מצהיבים.
אחרי שנה כזאת, אני גם לא בשלה לנתק את מערכת היחסים המבוססת על אמון עם השליח של צ'יטה. כבר הגענו לפתיחות כזאת ביחסים שלא מספיק שאני אומרת לו שאני לא בבית, אני גם מסבירה לו איפה אני ומפרטת. הוא מצידו מכיר בשמות ובשמות השניים את כל הילדים וקיבל הזמנה בעל פה לבת־מצווה שאולי אם ירצה הקבינט תתקיים בקיץ.
אז זה לא מה שעשיתי עם הזמן, כמו שנשמתי וניסיתי לחוות מה אני לא עושה:
אינני שליח של וולט
בראשית היה הסגר והייתה פה ארוחת בוקר משפחתית, שממנה יצאו כולם אל יום לימודיהם שבזום. אלא שלאט־לאט נשברו לוחות הזמנים – ופתאום כל אחד מואיל בטובו להתעורר חמש דקות לפני תחילת אישור הכניסה שלו לשיעור. מכיוון שאני רק מחכה לקיפול ארוחת הבוקר כדי להתחיל עם הכנת ארוחת הצהריים, לאט־לאט עמוד השדרה התמוסס לו כמו נפט בים, והתחלתי עם שירות חדרים. אדוני היה מחליט לאחר חמש שעות של התלבטויות במה קיבתו חפצה (ספוילר, בדיוק במה שהיא חפצה אתמול ושלשום. מדוע להתלבט כל כך הרבה, לעולם לא אדע). מכיוון שבכל זאת פסח, הייתי עומדת עם הדייסון מעל הילד, ולאחר כל ביס שואבת את הרסס הטיפתי שיצא ממנו, ואתם עוד שואלים למה הילדים לא פותחים מצלמות.
לא צעקתי עד גרון ניחר
כלל פיזיקלי ידוע הוא שקיים אפס קשר בין גודל הבית לווליום הצעקות שצריך על מנת למשוך את תשומת לב הילדים. כמו כן, בניגוד לתורת היחסות, אין יחס ישר בין הריחוק הפיזי שבין מיתרי הקול שלי לשבלול האוזן של הילד. אפשר לסכם את מה שאני עושה בשנה האחרונה ב"צווחות באין כניסה". שנאמר "ויהי קול האמא הולך וחזק מאוד. אמא תדבר והילד יענֶנה ב'לא'". היה נחמד להתהלך בבית ומדי פעם לקרוא לאחד הילדים לעזרה. גם הפעם איש לא הגיב, אבל לפחות הקירות הדהדו חזרה את הקול, וזה כבר היה שיפור.
לא ציפיתי ועל כן לא התאכזבתי
סוף־סוף, כשתליתי כביסה לבד, והורדתי כביסה לבד, והכנסתי מדיח לבד, ורוקנתי מדיח לבד, לא כעסתי על אף אחד. כשהתרוקנה הבטרייה של הלפטופ הטענתי אותו מחדש לבד, וכשלא מצאתי את השלט של הטלוויזיה חיפשתי אותו בעצמי. לא היה לי את מי להאשים. למה אתם לא עוזרים, למה אתם לא רואים, למה אתם לא יוזמים. סוף־סוף נפטרתי מהדימוי של סיפורה של שפחה וחזרתי לחייך עם סיפורה של מלכה שפשוט נהנית כשהארמון שלה מסודר.
אני שולחת את הטור ובטוחה שברגע שאלחץ על send תגיע הודעה על בידוד.
